"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

לפעמים, בא לי לחזור אחורה

להסתכל מסביב טוב טוב ולחפש את אותה ילדה קטנה

תמיד שקטה נורא, עם דמעה כמעט קבועה בזווית העין.

לפעמים בא לי לחזור אחורה ולהתיישב לידה

להניח יד ולהציג את עצמי.

אני מדמיינת את העיניים הגדולות שלה נפערות בתדהמה

ויכולה כמעט לקרוא את השאלות הרבות שרוצות לפרוץ מפיה אבל נשארות בפנים כהרגלה.

בא לי לשלוח יד אל נפשה וללטף כל שריטה, שילדה חסרת רגש שרטה

ללחוש לה שלא היא המטומטמת, אלא המורה היא צעירה בת 25 שבעצמה לא יודעת חינוך מהו.

לומר לה שגם אם שלחו את הילדה עם הפיגור לעזור לה, לא אומר שגם לה יש פיגור, שיתגלה שהיא חכמה אפילו קצת מעבר לבנות גילה.

להגיד לה שהיא חכמה ויפה ושלא תבכה.

להיות חברה שלה, החברה הכי טובה, זאת שמבינה גם בלי מילים, זאת שלא תשאיר אותה בודדה.

לספר לה שהקשיים לא יעברו עוד שנה ואולי אפילו לא עוד שנתיים ויכול להיות שגם כל החיים

אבל שהיא תלמד להיות מאושרת לדעת מי היא.

לפעמים בא לי לחזור אחורה וללכת איתה ברחוב

באותו שביל חשוך כדי שתפסיק לפחד,

לחזור איתה מבית הספר, במקום אותן בנות שחשבו שצביטה וסימן כחול הם דבר מצחיק.

בא לי להגיד לה שלא תשתוק, גם אם אומרים שהיא מתפרצת להפך, שתפרוץ ותצעק.

ללחוש לה באוזן שזה שהם בורחות לה הוא לא הפסד שלה, אלא מלמד אותה לדעת מה זה בנאדם ואיך אמורים להתייחס אליו

שתפסיק לזלזל בעצמה!!!

כי איך היא מצפה מאחרים, כשהיא כל כך בועטת במי שהיא.

בא לי להוריד מהכתפיים הקטנות כל כך האלה את תיק הפחדים והכשלונות של האישה הזקנה.

בא לי לסתום לה את הפה עם היד כשהיא אומרת את המשפט "אההה החיים קשים"

בא לי להצחיק אותה שאולי יראו סוף סוף את אותה גומה מיוחד כל כך בצד שמאל, את אותם שיניים לבנות ויפות.

בא לי להציג לה את העולם, את הדרך שהיא הולכת ללכת בה.

להרגיע ולמלא את חלל החברה שמנוכרת כל כך..

להגיד לה שלמרות הקשיים החיים שלה יפים, כל כך , כל כך יפים.

שהמשפחה שלה היא מהטובות מכולם

אבל בעיקר לתת לה חיבוק עצמי שלא תשכח לעולם!

הפגישה אתמול הייתה ממש נחמדה, כיף לראות שטוב לאדם שחשוב לך, 

מישהו שהעולם היה לו חרא, פתאום טוב לו מאוד מכל הכיוונים!

אבל עדיין מהות הפגישה תמוהה לי ומוזרה...

ובלי קשר המשפט שאני הכי שונאת שאומרים לי הוא- ״אני לא חושב שאת צריכה לכעוס״

סבבה, אבל מה לעשות שאני כועסת?? זאת המציאות וזה עוד יותר מעצבן

ספסל

שנינו יושבים נשענים לאחור עם הראש לכיוון השמים

סופרים את מספר האורות הדולקים בבניינים

הזמן כאילו עוצר מסביב

ואנחנו שקועים בבועה שלנו

מנתחים את העובדה שאילו לא היו קנאה ובדידות בעולם, היו הרבה יותר אנשים שמחים

כי קנאה מובילה לכעס וחוסר רצון להיות בקרבת אנשים, דבר הגורם לבדידות.

הוא מחייך אלי

והדבר האחרון שאני מרגישה באותה השנייה זאת בדידות

עוד מעט 3 שנים של הכרות 

מדהים איך לילות מלאי מחשבות יכולים להיות טובים או מנגד רעים מאוד וקשים.  

הלילה הזה קשה,

משהו בתקופה האחרונה מחזיר אותי יותר מדי אחורה, בתחושות ברגשות, במחשבות בהכל  הפגישה איתו מחר, שאני לא יודעת מה מטרתה והיא קצת מלחיצה אותי   נמשיך באחר, בקרבה אליו שאני מחפשת,החוסר החלטיות שלי בנוגע להכל החיפוש המתמיד אחרי כלום, הצעקות מהמרצים

הבכי שיוצא לי מהעיניים בלי שליטה ומחסום וחושף אותי גם בפני האנשים שלא ראויים לכך

ובעיקר החוסר בטחון שלי באדם שאני...זה מטורף אתה קם טיפה ונופל הרבה... 

כל כך בא לי למצוא טוב, לא לחשוב יותר על העבר לא לחוות אותו..

למצוא משהו חדש והפעם הייתי קרובה לזה

והלילה אני מרגישה רחוקה מזה יותר מתמיד

זה חד וזה כואב 

והחוסר הצלחה המתמיד הזה מערער 

והמחשבות רצות