"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

כשהלכתי לבית הספר שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול.

אמרתי:"מאושר". אמרו לי: "לא הבנת את המשימה".

עניתי: "אתם לא הבנתם את החיים".

(ג'ון לנון)

אני נושמת עמוק, עולה על האוטובוס והוא מתחיל בנסיעה. 

אני מתיישבת במקום הפנוי ליד הדלת ושוקעת במחשבות, על השנה האחרונה.  

כ"כ הרבה תהליכים עברתי וכל כך הרבה משברים אישיים ומצד שני כ"כ התבגרתי. 

למדתי להכיר את עצמי לעומקים שלא ידעתי שקיימים, 

אני יודעת את החולשות הכי גדולות שלי וגם יודעת את החוזקות. 

הצבתי לעצמי מטרות, שאז נראו כל כך רחוקות..

הייתי סוג של אפרוח מפוחד, שחושש לדבר ודואג מכל מה שהסביבה אומרת

והשבוע חברה פתאום אמרה לי:

"איזה כיף לך טוקסי, שאת פשוט מי שאת בלי לחשבן את הסביבה"

אני צחקתי קצת, אבל אח"כ עם עצמי הבנתי שאולי באמת למדתי לשים את הסביבה במקומה-

שילוב של אכפתיות מהנאמר ומצד שני הצבת חומה כשצריך.

יש עוד דרך לעשות שם, אבל התקדמתי. 

האוטובוס נעצר בפתאומיות.

אני מתעוררת מהמחשבות ומסתכלת על השעון בבהלה.

אם הפקקים ימשיכו אני עומדת לאחר, הכל הולך להתקע..

המחשבות חוזרות להציק.. 

הנה את שוב נתקעת, כמו תמיד! את חושבת שאת עוד שניה נוגעת במטרה והופ 

משהו תוקע אותך ולא משנה כמה תלחמי זה לא בידייך, את חייבת לעצור,

לחזור אחורה ולחפש דרך אחרת וזה מייאש כל כך.. 

כמה מטרות כמעט פספסתי ואני עוד אפספס, רק בגלל אותם מחסומים

רגשיים, נפשיים, מחשבתיים ופיזים.

הפקק משתחרר והאוטובוס דוהר לדרכו

ההקלה מורגשת מיד, בא לי לצרוח לכל יושבי האוטובוס

הנה אתם רואים? אני מצליחה לשחרר את זה!!

כן אני אגיע בדיוק בזמן שלי למטרה. 

היו בדרך אנשים שלא האמינו בי ואני עוד אוכיח להם שהם טעו

ואלו שתמכו? אני אוכיח להם שהייתה להם סיבה להאמין בי. 

האוטובוס נעצר בתחנה..

אני נושפת את האוויר שהחזקתי כל כך הרבה זמן בבטן

ויוצאת לדרכי לשחרר את המחסום הזה שמנע ממני להתקדם.

אני הולכת לשבור חומות ולהגשים מטרה אחת בודדה

 אם לא במלואה, לפחות את תחילתה.

עכשיו בדרך חזרה אני מבינה שהיום,

שחררתי מחסום, התמודדתי ואפילו הצלחתי במטרה. 

יש עוד דרך ארוכה לפני ואני רק באמצע התהליך, 

אבל אני בהחלט בשיא שלו. 

אני עוד הולכת לשבור מחסומים ולהציב מטרות רבות,

אבל רק אחרי שהמחסום השתחרר אני מבינה כמה הוא העיק עלי

וכמה טוב שהוא לא לפני יותר.

כמה אנחנו אלו שהכי מזיקים לעצמנו לפעמים, רק כי אנחנו פוחדים. 

"זהו עונג להתחבא, אך אסון לא להימצא"

(דונלד וודס ויניקוט-פסיכיאטר ילדים)

"טוקסי, חשבת פעם ללכת לפסיכולוג? יש לך תיקים על הגב שאת כבר מזמן יכולה לא לסחוב" 

כשהייתי ילדה, אמא שלי הייתה מורה, היא שנאה כל רגע בעבודה ורק חיכתה להגיע הביתה.. אני לא אשכח את היום שבו קרה "המהפך", היא התחילה ללכת לכל מיני קורסים מוזרים וכעבור כמה זמן עזבה את מקצוע ההוראה והפכה להיות מטפלת (בנפש האדם). בהתחלה הכל היה רגיל, שניים שלושה אנשים כל יום ובשאר הזמן אמא הייתה פנויה, אבל ככל שהזמן חלף הסיפור התרחב הרבה יותר ואמא שלי שכנעה את אבא שלי, לבוא ולעשות קורס קאוצ'רים.. ככה מצאתי את עצמי גדלה בבית, שהשפה ה"טיפולית" נפוצה בו, בית שאנשים מכל גווני הקשת נכנסים ויוצאים- בוכים, שמחים, צורחים. למדתי מה זה להיות בדממה בבית, כשאתה בכלל רוצה לצרוח ובעיקר שכולנו בני האדם, דומים יותר ממה שאנחנו חושבים. אבל השינוי הכי גדול שהורגש, הוא שאמא הפכה למטפלת בכל מובן המילה- השיחות ביננו החלו להתנהל כשיחות בין מטופלת למטפלת, משפטים כמו "אני שומעת שאת אומר ש.." "אני מבינה שאת מרגישה ש" וכו' הפכו להיות חלק מהלקסיקון הקבוע ואותי שפחות מתחברת לנושא, זה הוציא מדעתי. כשאתה רוצה ללכת לפסיכולוג, אתה הולך לדבר איתו אבל כשאתה רוצה לנהל שיחה עם אמא, אתה מצפה לשיחה אמהית ולא לטיפול. 

השבוע שלושה אנשים שונים שאלו אותי למה אף פעם לא הלכתי לפסיכולוג, או קאוצ'ר. מי שמכיר אותי באמת יודע שהשאלה הזו, מביאה אותי לנקודת רתיחה בשניות. לא, זה לא שאני חושבת שטיפול זה דבר לא יעיל, או שזה אך ורק נחלת "חולי הנפש" וכו'.. להפך, אני חושבת שכולנו במקום מסויים צריכים טיפול, לכולנו יש שקים על הגב שכבר מזמן יכולנו לשחרר אם היינו יודעים איך לעשות את זה בצורה הנכונה. אבל, ויש אבל גדול! אני חושבת שאדם צריך לקבל את ההחלטה הזו לבד ורק אז, כשההחלטה והמחשבה קיימת אצלו, להחליט איזו דרך הכי טובה בשבילו (כמובן שאני לא מדברת על מקרי קיצון, שבהם מחוייבת התערבות מהצד). החיים בבית שלי, לימדו אותי שאין אדם שאין לו שק, אבל אדם חייב לראות את השק ולרצות להוריד אותו כדי לטפל בו ובאמת להצליח. 

בשנים הראשונות, לא הערתי לאמא שלי על תחושת המטופלת, פשוט למדתי שאם אני רוצה לדבר איתה להיות מוכנה לטיפול. אבל אז הגיע זמן שהייתי צריכה בו שיחה אמהית, אחת כזו שבה, היא תחבק ותגיד "הכל יהיה בסדר, את תראי" גם כששתינו יודעות שהמצב הוא על הפנים והבסדר עוד רחוק. מין שיחה שקרנית כזו שנותנת לך את הכי הרבה ביטחון ואתה יכול לקבל רק מאמא*.. נכנסתי אליה לחדר והתיישבתי בכיסא המטופל, אבל הפעם פתחתי הכל והצגתי בפניה את "תאורית המטופלת", בהתחלה היא הייתה קצת בשוק אבל לאט לאט, היא קלטה מה היא עושה ולזכותה יאמר שהיא עשתה את הנסיון שלה לשנות עד שהגענו למצב הרבה יותר טוב. 

בחיים פגשתי כמה וכמה ילדי מטפלים ולכולנו הייתה אותה הבעיה, כולנו נרתענו מפסיכולוגים ושיטות טיפול, כולנו למדנו להקשיב ויותר מהכל כולנו היינו צריכים טיפול. אבל הדבר העיקרי שכולנו לא הצלחנו להסביר לאנשים, שמה שאנחנו באמת צריכים, זה לא מישהו שיטפל בנו כי את זה חווינו הרבה ואולי אנחנו מכירים גם טוב מידי, את מאחורי הקלעים ולכן אולי כל כך נרתעים מזה. אנחנו פשוט צריכים שיחה רגילה ופשוטה, ללמוד לדבר בלי שמישהו ינתח לנו את הדברים מהצד אלא פשוט יחבק ויגיד שיהיה בסדר. 

השבוע הזה בלבל אותי לחלוטין ותחושת באסה מלווה אותי לכל מקום. אין לי כח לדבר ואין לי אפילו הסבר מה בדיוק עובר עלי, אבל עצוב לי ואני ממשיכה לשקר לאנשים שהכל בסדר, כשהבטחתי לא לעשות את זה שוב. 

*(אמא שלי היא אחד הבני אדם שאני יותר מעריכה ואוהבת וחשוב לי להדגיש את זה)

"כאשר אנשים אינם יכולים לשנות את הדברים הם משנים את המילים."

(ז'אן ז'ורס)

אני מחכה לאחותי בחדר המתנה מלא באנשים. אני מוצאת את עצמי,יושבת ובוהה בחלל האוויר. בשלב מסויים אני מתחילה לחקור את האנשים סביבי, עד שהמבט שלי נוחת על נערה שיושבת בקצה החדר.  היא מחזיקה פלאפון בידיים וכותבת בו משהו במרץ,כל כמה דקות היא עוצרת ובוהה בחלל האוויר כמישהי שמריצה מחשבות. המבט הזה שלה, מוכר לי מרגעים של כתיבה, בהם חוט המחשבה נקטע לי ואני שוקעת במחשבות אחרות. אני יושבת ומחייכת לעצמי מהסיטואציה וחושבת: מה הסיכוי שאותה נערה כותבת בלוג? ואם כן, מה הסיכוי שהיא קוראת בבלוג שלי ואני קוראת את הבלוג שלה? 

אני חושבת שמאותו רגע אני מתחילה להבין, שאנשים אשכרה קוראים את הבלוג. יש אנשים מאחורי המסך הזה ושמהיום שפתחתי בלוג, בעצם יש לי בעולם שני סוגי אנשים: יש אנשים שמכירים אותי כל החיים מבחוץ ויש את האנשים מכאן. ההזוי הוא שאני יכולה ללכת ברחוב מול אדם שאני לא מכירה ולא יודעת עליו כלום, אבל בתכלס אני יודעת עליו הכל והוא כנראה יודע עלי הרבה יותר ממי שהולך איתי. אני יודעת את הפנימיות שלו, בצורה הרבה יותר משוחררת ממה שחברים שלו מכירים והוא מכיר סיפורים עלי שרוב הסביבה שלי לא מכירה. 

יש משהו מלחיץ במחשבה הזו ומצד שני משהו קסום. הצד המלחיץ, כשחושבים על זה ברצינות לרגע, יוצא שיש כאן המון אנשים שיודעים עלי הרבה מאוד דברים, לפעמים לאו דווקא חיוביים. אני גם לא יכולה להיות בטוחה, עד כמה האדם הזה באמת אמין בשביל שאני אפקיד בידיו כ"כ הרבה מידע אישי. אני חייבת לומר בכנות שכשהמחשבות האלה נכנסות, משהו בי רוצה מיד למחוק את הבלוג ולא להשאיר לו זכר, מין פחד במה ורצון להעלם. 

מהצד השני, זו אותנטיות מדהימה. אנחנו הופכים כאן לכמה זמן עיוורים לכל הסטיגמות והמסכות הסובבות אותנו. הפרשי גילאים, מעמדות, דעות, הכל נעלם ומתפוגג ונשאר האדם. כל הקליפות נעלמות. כל מה שאני מנסה לנהוג על פיו בחיים ה"אמיתיים" ולא תמיד מצליחה, במובן מסויים קורה לי כאן בקלות. אני מדברת פה עם אנשים, ששונים ממני ב180 מעלות. במייל נוצרים דיונים, שבחיים ה"אמיתיים" לא יכלו להתרחש.. מין תחושה כזו של בית שאתה יודע שלא משנה מה תעשה, או כמה תטעה יהיה לך את המקום הבטוח והמחבק לחזור אליו.

אני בטוחה שכבר רבים דנו ותהו בעניין הזה לפני, אבל לאחרונה זה נמצא לי הרבה איפשהו במחשבות. אולי מחר כשתלכו ברחוב יכול להיות שמי שתבוא מולכם זאת אני, בחורה פשוטה ולא תמיד מענינת, שבתכלס יש לה לפעמים, מליון מסכות על הפנים. אבל אתם מכירים אוה בצורה קצת שונה מאחרים.

אמא אמרה לי: דני! ילדי הוא גיבור ונבון 
ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון.
אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין 
זה רק הדמעות, הדמעות הן בוכות 
בוכות בעצמן"

(עוזי חיטמן, דני גיבור)

כיתה ד'. 

היא עוקפת אותי בתור למקפצה בהתעמלות קרקע.

מנסה להתגרות בי כי כמה דקות קודם,

העזתי לתפוס לה את המזרון בשורה הראשונה. 

אני מנסה להעיר לה ואז היא פורצת בצעקות

- "למה נראה לך בכיינית?"

אני לא בוכה ואני גם לא אבכה!! 

- "את כן תבכי! קדימה הנה כולם לראות טוקסי בוכה"

אני עומדת במרכז האולם עם דמעות בעיניים,

שונאת את עצמי יותר מתמיד והיא מחייכת לעצמה כמנצחת.

כמה שנים קדימה תואר, שנה ג'.

הגשת קדם סיום פרוייקט הגמר לשנה זו,

אנחנו 30 איש בכיתה באותו זמן והמרצה עומד מולי ואומר:

"מעניין אותי אם הפעם תתחילי לבכות" 

אני אוחזת בשולחן חזק ובראש ממלמלת "רק לא לבכות, רק לא לבכות"

אבל המוח שלי עם כל הכבוד לו, תופס שליטה יפה מאוד כשלא צריך

אבל בעניני בכי, הוא כאילו אומר "עד כאן, בשביל להתעסק בזה תתני לי תוספת שכר"

ואז לוחץ בכוח על אזור כפתור הדמעות. 

אני פורצת בבכי מול עיניו השמחות של המרצה. 

אז כן אני רגישה.

אני לא מדברת על סוג הרגישות היפה כלפי אדם אחר.

אני מדברת על רגישות יתר..

רגישות כזו שמשולבת עם חוסר ביטחון עצמי 

והרבה פעמים מעצבנת אנשים אחרים.

גורמת להם לחשוב שאני עושה את זה בכוונה, כדי להשיג רחמים. 

הם לא מבינים שזה בעיקר מביך ומעצבן אותי והלוואי והייתי יכולה להשאר אדישה.

הבעיה העיקרית אצלי, זה מנגנון הדמעות וכשדמעה אחת יוצאת 

אחרות באות אחריה במפלים. 

אומנם במהלך השנים למדתי קצת לגרום לכך שהדמעה הראשונה לא תצא.

אבל אם היא יוצאת, אז מאוחר מדי, אין לי שליטה.

פעם שמעתי במקרה שיחה בין חברה שלי למדריכה שלי.

"ראיתי את טוקסי בוכה היום, אני חושבת שלראות את טוקסי בוכה 

זה הדבר הכי עצוב שראיתי בחיים." 

מעולם לא התביישתי לבכות מול אנשים. 

יותר נכון אי אפשר לחיות את החיים שלי ולהתבייש בזה. 

אני לוקחת הכל יותר מדי ללב ויותר מדי מהר, בלי סינונים. 

אבל לפעמים אני בוכה, גם בלי סיבה מוצדקת, פשוט בוכה. 

הרי אין לי בעיה עם ביקורת, כי כנראה שאני ביקרתי את עצמי הרבה לפני

וביקורת קשה בהרבה. אבל עדיין הדמעות מופיעות.

אפילו היו זמנים שהצלחתי לראות את היופי בדמעות האלה,

לחבר אותם לצד של הרגישות הטובה.

אבל ככל שאני גדלה נמאס לי מזה, נמאס לי שהחוסר ביטחון שלי 

כ"כ מופגן בגלל הדמעות הארורות האלה. 

אני לא אדם שקוף, אבל מצד שני הדמעות מסגירות אותי כל פעם מחדש. 

אני לא משלימה עם זה. 

אני משלימה עם הרגישות שלי, גם כשהיא מתבטאת בצדדים הלא חיוביים.

אבל לא משלימה עם הבכי.. 

לפעמים אני לא מרגישה בנוח בשביל אחרים, שנמצאים בסיטואציה כזו לידי. 

אני לא מתבכיינת, אבל אני בכיינית חסרת שליטה. 

הלוואי ויגיע היום שאני אוכל להגיד לעצמי, שניצחתי גם את המכשול הזה.

עדיין לבכות, אבל לבכות בשליטה ומול אנשים שראויים לכך. 

הרי לא סתם אני תמיד אומרת לאנשים-

"בכי הוא רגש בצורת נוזל" ורגש אמיתי חושפים רק מול מי שאוהבים.