"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

אני חוזרת מהעבודה ברגל

ושומעת את הצליל מתנגן ברחוב

אין אדם שאוטומטית זה לא מחזיר אותו מייד אחורה..

אותי זה מחזיר ליום חם חם

אני ואחותי הקטנה מקפצות מהתרגשות למשמע הצליל החוזר המתנגן

רצות לאמא בצווחות שמחה בבקשה לכסף שייתן לנו את הדבר המתוק והנמס הזה..

לאמא לוקח כמה דקות להשתכנע

ובסוף היא נותנת לנו כסף לקנות ארטיקים לכל האחים..

אנחנו רצות במדרגות

מסתכלות החוצה ורואות, שהאוטו גלידה חולף על פנינו

אנחנו קופצות מנסות לעצור אותו

אך ללא הצלחה..

מייד אני מתחילה במרדף אחריו בכל היישוב כשאחותי נשארת מאחור

רצה ורצה וכל פעם שאני מתקרבת

הוא מתרחק..

עד שאני מגיעה לסופר, קונה קרטיבים בחצי מחיר

וחוזרת עם חיוך מרוח על כל הפנים!

ריח של קיץ ואיתו בא האוטו גלידה :)

שבת שלום לכם אנשים חביבים :)

הכל התחיל אז, מזמן בגן...

הגננת מתקשרת לאמא אומרת לה שכדאי לקחת אותי לאבחון, אני שקטה מדי בוכה במהירות ולא מתקדמת בקצב של כולם

אמא מקשיבה ולא לוקח הרבה זמן ואני מוצאת את עצמי ילדה בת 6 יושבת מול פסיכולוגית ילדים

שמשחקת איתי בצורות וצבעים

הכל התחיל אז, ביציאה מאותה פסיכולוגית...

כשבפעם הראשונה נחרט לי בראש, שאני לא מסוגלת, שאני פחותה מאחרים וכנראה שמשהו דפוק אצלי

ההמלצה של הפסיכולוגית היא להעלות אותי לכיתה א׳ למרות הכל, כי לטענתה בעתיד אני אתפתח ואפרח כמו ניצן

הכל התחיל אז, בכיתה א...

כשכולם קוראים שוטף מהלוח ואני עדיין לא מבינה איך נראית האות א׳ 

ובעבודת כיתה כולם מגישים את המילה בית למורה ואני לא מצליחה, אז המורה שולחת את הילדה עם הפיגור לעזור לי

עוד סריטה שנוספת ללב, עוד ידיעה לחוסר הצלחה

הכל התחיל אז כשלא הצלחתי חשבון פשוט

אז למדתי את הספרים של כיתה א׳ בכיתה ב וכן הלאה במשך השנים 

עד שבכיתה ד׳ קפצתי ללמוד עם כולם...

אני ילדה קטנה, יושבת ומסתירה את החוברות כדי שלא יראו את הצבע השונה, 

מחביאה את המחשבון במבחנים כדי שלא שוב ישאלו למה רק לי מותר

הכל התחיל אז, כשהמורות התחילו להתייחס אלי כאל  מתקשה וחלשה

הראש כבר מזמן החדיר לעצמו שאין לי אופציה להצליח

הכל התחיל אז, כשהתחלתי לרחם על עצמי

והסביבה קלטה, הבנות קלטו את הרגישות שלי וניצלו את זה לרעתי...

הצביטה מצחיקה, הכתמים הכחולים מופיעים מהר

ואותה ילדה קטנה מהגן שותקת.... אף אחד לא רואה אף אחד לא שומע, ילדה טובה עם קשיים לימודיים

מה שלא יודעים שכבר מזמן זה גם הפך לקושי חברתי

הכל התחיל אז כשאיבדתי את האמון בבני אדם..

כשהתחלתי לשמור הכל בלב לעצמי

כשהשקים נהייו כבדים על הכתפיים לא לאמא, לא לחברות.

ובשירות לאומי אני כבר מבינה בדידות אמיתית מהי...

אני שנתיים שלמות, בלי יחס אנושי של הבנות שסביבי, 

קיר היה יכול להיות יותר בולט ממני

הכל התחיל אז..

כשהבנתי שלא אני המתקשה, שהמבוגרים האלא שתמיד סמכתי על דעתח

הם הבעיתיים

הם אלו שהםכו ילדה קטנה לחסרת ביטחון

החדירו דעות מוטעות

אני אותה ילדה שמאשימה את מערכת החינוך על כל כך הרבה כשלים שחוויתי בה

אני מאשימה אותם בבדידות שבי

אבל מאשימה גם את עצמי, שלא ידעתי להקשיב לעצמי, שלא הבנתי את הטעות שאליה גדלתי

והחלום שלי היום

הוא להגיד לכל ילד וילד היום, 

אתם חכמים, מיוחדים, תמצאו את הטוב שבכם

תחייכו 

המבוגרים לא צודקים, לא תמיד...

אני אותה ילדה שלא ידעה לקרוא מילה בעברית ובטח שלא באנגלית

עוד חודשיים וחצי מסיימת תואר ראשון

אז אולי לא יהיה לכם קל

ואני יודעת שאחרי ששוברים לכם את האמון בעצמכם, קשה למצוא אותו שוב

אבל תלחמו,  תקרעו בשיניים 

ובעיקר תאמינו בעצמכם 

אני היום עוד נלחמת בטעויות העבר

האמון באנשים עוד קשה 

אבל לפחות מצאתי שביל...

אתה היית החבר הראשון שלי,

האהבה הראשונה...

כבר דיברנו על חתונה, ילדים, חיים....

היום אתה ידיד, כמעט אח....

אפשר לקרוא לזה נפש

שבוע שעבר סיפרתי לך את האמת שנמצאת אצלי בלב

סודות שאני מפחדת לחשוף אפילו בפני עצמי

סודות שהדחקתי

סודות שמאיימים להתפרץ בתקופה האחרונה.

נזכרת בעבר, אז כשהיינו חברים

הפרפרים מזדחלים במעלה הבטן, חוזרים להתעופף...

ואמא והרב והעתיד דופקים בדלת,

לוחצים את הפרפרים החוצה...

אני מפוחדת ומאוהבת מעל לגג...

רוצה אותך,

רוצה להתחתן איתך כדי שאני אוכל  לגעת, ללטף לאהוב

רוצה שתהיה שלי...

אבל מפחדת מהעובדות, מפחדת מהתגובות של אמא,

מפחדת לאבד אותה, מפחדת להשאר בלעדיה.

מפחדת שהעולם צודק ואני טועה, מפחדת....

מפחדת שאני לא אוכל להתמודד

בורחת,

אתה נשאר

חוזרת למציאות, לכאן ועכשיו... שנתיים אח"כ

הפחד הוא אותו פחד...

אתה עדיין כאן.. תמיד כאן.

אני? התבגרתי טיפה.. זה בטוח

אני יותר סומכת עלייך 

אני כבר לא בטוחה בצדקת העתיד, אבל גם חוששת מצדקתו...

יודעת שאמא למדה הרבה,

ויודעת שאני הולכת להשתגע...

יודעת שאסור ומרגישה שמותר

מתחמקת מהתמודדות ומחפשת את החיים הקלים

השמירת נגיעה קשה לי יותר מתמיד, אני נמשכת אלייך וקשה לי להתרחק

האהבה שלי אלייך מודחקת מאחורי קירות ענקיים, שמאיימים להתנפץ

קשה לי לעמוד מוך המציאות ולהגיד שאולי כרגע זה ככה אבל אח"כ יהיה אחרת...

מפחדת לטעות, ומה שמרגיש לי שכרגע אני חייה את הטעות הכי גדולה

הבעיה היא שאין ל למי לספר את זה

אמא שלי לא תשמח בלשון המעטה 

לך? שיתפתי אותך קצת... אבל זה לא עזר לי לעשות סדר

רק הקלה שאתה יודע 

חברות שלי, לא מבינות

וגם מי שמבין, לעולם לא יוכל לקבל את ההחלטה היחידה 

שרק אני יכולה לקבל

אבל לפעמים...

לפעמים פשוט בא לי לספר

בא לי לשפוך את כל האמת

את כל האמת על הסיפור הזה

שהכל ישתחרר וישאר נקי

ומה שישאר לי בראש

זאת החלטה נקייה וטהורה

כרגע מה שיש לי שם 

זה תסכול

רצון להקשבה והכלה

רצון לאהבה

ובלאגן אחד גדול

תסכול

ל

כמה אכזרי הוא אותו הרגש

כמה קטן ורגיש הוא אותו הגוף

וכמה יפה יכולים שניהם לדור יחד תחת אותה קורת גג

כולנו, כל אחד מאיתנו

כלוא באותו כלוב

אותו גוף עם פרופורציות קצת שונות

וכמה שנאה אנו יכולים לחוש אחד כלפי השני

זה אש שמתלקחת

ואנחנו כמו טפילים נדבקים אליה בתקווה שתעזור לנו לגבור על הייאוש

כי אולי, אם נדרוך האחד על השני חזק יותר

נקרא להוא גזען

להוא אנטישמי

ולשלישי בור

נצדיק את דעותינו יותר, וככה מטרתינו בעולם העגול והקריר הזה

תראה הגיונית.

כמה אני שונאת את אותה שנאה...

כמה הייתי שמחה לקום לבוקר של אהבה

להיות מוקפת גם אם דעותי שונות

מה תורמת לי אותה שנאה שמתלקחת בנקל?

בסופו של יום זה כמו שוקולד... הוא מתוק וטעים

אבל התוצאה שלו לגוף היא הרסנית...

ככה אותה שנאה שאנו רודפים אחריה יום יום...

היא מתוקה לעיתים, מביאה אותך למקום של כוח

אבל היא הדבר ההרסני ביותר בעולם

היא יוצרת המלחמות

יוצרת הדאגות

יוצרת הלאום

יוצרת הפחד....

הלוואי והייתי יכולה להוציא מתוכי את אותו רגש,

שכבר מרגיש בנוח בגופי הקטן...

כמה הייתי שמחה להגביר את אותו רגש מסתורי האהבה..

כמה הייתי שמחה לגבור על אותה מילה מוזרה, שנאה...

כמה אני רוצה לאהוב..

כמה אני רוצה להרגיש אהובה...

אולי ככה אני ארגיש פחות אבודה ובודדה.