"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

היא גידלה אותי,

כשהייתי חוזרת מהגן,

היא הייתה מחכה לי בבית מורידה לי את המגפיים הרטובות מגשם ומושיבה אותי לאכול מרק ירקות,

מסתכלת שאני לא משאירה פירור בצלחת.

כבר אז באותם ארוחות צהריים שקטות התחילו השאלות,

סבתא?! איפה ההורים שלך? מה קרה להם?

״הם מתו... הרגו אותם אנשים רעים מאוד״...

סבתא?! איך הרגו אותם? למה???

״הרגו אותם כי הם יהודים,

אמרו להם להכנס למקלחת והם נכנסו ואז הם הלכו לישון ולא קמו״...

ואני כילדה קטנה ותמימה, מדמיינת אותם, זוג הורים וילדהם הקטנים נכנסים למיטה ורודה ורכה ומתים בשקט ושלווה.

היא גידלה אותי,

וכל השבתות שנשארנו אני והיא לבד בבית כשההורים שלי נמצאים בשבתות עבודה,

היא הייתה מבשלת לי את האוכל שאני הכי אוהבת.

כבר אז באותן ארוחות שבת שקטות ואינטימיות התפתחו שיחות העומק,

אז התנפצה לה אותה אשלייה של ורדרדות ותמימות והבנת המוות הנוראי חילחלה למוחי.

סבתא? איך אחותך ניצלה?

״היא הייתה חולה מאוד, בטיפוס, ואני לא רציתי לוותר עלייה, נתתי לה את הפרוסות לחם שלי, החלפתי אותן בגרביים וכשהבנתי שהנאצים מבריחים אותנו מן המחנה אל צעדות המוות, גררתי אותה איתי על הגב כדי שלא תפסיק ללכת, ליקקתי שלג מהצדדים, העיקר ללכת!!״

כבר אז בזמן שסבתא מכניסה את שאריות האוכל למקפיא, כי אוכל לא זורקים אני רואה את אותה נערה בת 16 ובדימיוני נותנת לה יד באותה ריצה בשלג.

היא גידלה אותי,

אורזת מזוודה עם אוכל לשתינו שיהיה מה לאכול, אנחנו על המטוס,

בדרך לאותן זכרונות סבתא ונכדה, עם עוד שכבה שלמה של בנות.

אושוויץ, עומדים בפתח של תאי הגזים ההרוסים :

״ירדתי מהרכבת הסתובבתי לעזור לאמא לרדת עם אחי הקטן,

אבל חייל גרמני כבר דחף את שניהם, הרחק ממני.

ואמא, זה הזכרון האחרון שלי מאמא..

כשהגענו לצריף, הקאפו שאלה אם אנחני רואים את העשן, היא טענה שאנחנו רואים את המשפחות שלנו בתור עשן וציחקקה, כבר אז הבנתי שאני כמעט לבד בעולם, כבר אז נשבעתי לנקום.״

סבתא מדליקה נר זכרון אני והיא נכנסות אל בין ההריסות להניח את אותו נר,

וסבתא פורצת בבכי ואז אני רואה את אותה ילדה קטנה שאיבדה את משפחתה שנשארה לבד אני מחבקת את אותה ילדה ומחייכת על הנקמה שהצליחה לממש.

היא מגדלת אותי היום,

אני כבר נערה אישה!

אבל כמו בכל שנה אני יורדת קומה אחת למטה מציצה בדלת ועומדת רגע בשקט

רואה אותה על אותה כורסא קבועה יושבת עם דמעות בעיניים מסתכלת בטלוויזיה

אני נכנסת בשקט מתיישבת לידה ומכניסה את כף ידי בכף ידה

סבתא, ניצחת

סבתא! ניצחת!!

לפני כמה אלפי שנים,

קבוצת עבדים במצריים התאחדה לעם, לקהילה.

אולי קהילה שנואה, אבל קהילה עם כוח

אותה קהילה, התפזרה לגלות בארצות שונות ורחוקות,

אך תמיד זכרה את אותם סיפורים "נוסטלגיים" ממצרים,

מהמדבר, מהר סיני....

ובכל משפחה

סבא סיפר לנכד, נכד סיפר לילדה,

ואותה ילדה גדלה, 

והמשיכה לשמור בראשה את כל סיפורי "הנוסטלגיה"

גם כאשר כל חבריה היהודים בבית ספר קראו לה

יהודיה מסריחה

גם כשחטפה מכות

וגם אז, באותם מחנות, בהם ראתה את משפחתה עולה השמימה

גם אז, המשיכה לזכור, את המקום שממנו היא הגיעה, את העם שאליו היא שייכת.

היא נלחמה על הזכות לקבל כרטיס לאותה ארץ ישנה עליה שמעה בסיפורים,

אך ורק בשביל להתאחד שוב עם הקהילה שלה, העם אליו התגעגעה במשך השנים.

ואכן מכל מדינה ומדינה

נקבצו אנשים שונים, בעלי אותם סיפורים נוסטלגיים 

שסופרו להם מהסבא

ושוב, הם התאחדו לעם,

אולי עם שנוא, אבל עם.

והם יושבים כל פסח ונזכרים באותם סיפורים נוסטלגיים

ואותה ילדה קטנה מהמחנות

היא היום כבר סבתא, שמספרת לנכדיה

על מצריים, על הזכות להשתייך לעם הזה, 

על אותו נס שקרה לה עצמה במחנות באוושויץ

ונכדתה שומעת, 

ומבינה שאלו לא סיפורי נוסטלגיה,

זהו הבסיס,

הבסיס לקיום שלה, 

הזכות,

ואם כבר בסיפורי מצריים מזלזלים

לפחות שתזכור את הסבתא שנלחמה המחנות

את הזכות שלה להשתייך לעם, לקהילה

קהילה שהתפזרה

אבל תמיד התעגעה לשלם...

שנדע להתאחד כעם

נלמד את כוחנו כקהילה

ונצא לחירות אמיתית ונפשית

חג פסח כשר ושמח :)