"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

פנס רחוב ישן ושביל אפור כל כך

מה השארנו מאחור? 

את העבר? את העתיד? ואולי את הבחירה החופשית

הכל הולך ונעשה חשוך

והוא? הוא נשאר שם מאחור עם חיוך קטן פשוט

את מתקדמת, והחלומות מתנפצים, בצורת דמעות קריסטל גדולות שפורצות ומכסות.

הם מכסות על השריטות

הם מכסות על הכאב

על אהבה ישנה

ועל אותה שיחה קלילה.

את פורצת בריקוד מבלבל וכואב

מסתובבת סביב סביב

לא מוצאת שום פתח שיסיים את הריקוד 

ושוב נופלת לידיו

אך ממרחק הזמן, את פוגשת תרצפה

ווהיא קרה 

וצמרמורת מקיפה

נכנסת לחדרי הלב

לנימים ולכלי הדם

פוקחת עיניים אל עבר אל עתיד

אל בדידות ואל תסריט שבור

כמה איבדת בדרך

כמה פיספסת

ואיך זה קרה?

איך זה קרה שאת שוב לבד....

צריכה לדבר

עכשיו אני הולכת לישון..

הלחץ הזה עומד להתפוצץ לי בחזה, זה מתיש 

ואני לא מבינה איך עדיין יש לי דמעות להוציא.

מחר זה יום גדול, מכל כך הרבה בחינות בשבילי

מחר יש את ההגשה החשובה ביותר, ההגשה האחרונה לתואר.

אני יודעת שיהיה קשה והתקווה היחידה שלי 

היא שאני לא אפרוץ בבכי סתם, לא בגלל ההגשה, אלא בגלל המצב הרגשי שאני נמצאת בו בחודשים האחרונים.

מה שבטוח, הוא שמחר אפשר יהיה להגיד שהלימודים הסתיימו לפחות החלק הקשה שבהם.

מלבד ההגשה, מישהו נורא נורא חשוב לי הולך לעשות צעד משמעותי מחר

משהו שיכול לשנות לו את החיים ויכול להיות שגם אני קצת הושפע מזה..

אני רוצה לאחל לו בהצלחה, להיות של בשבילו, להקשיב להכיל

אבל הכל גועש אצלי.. והלוואי שיכלתי

בכל מקרה אני יודעת דבר אחד בלב, שלא משנה מה תהיה התוצאה הסופית של מה שהוא יעשה

אני גאה בו בטירוף על הדרך שהוא עשה..

ואני בלב בפנים, תמיד פה בשבילו...

דיברתי עם חברה

יותר נכון מררתי בבכיי

ואשכרה הרגשתי שהיא מבינה ומצליחה להכיל, לא היה שמץ של רחמים בקול שלה

לא המלצות חסרות תכלית לא זיופים, אלא פשוט אמת 

היא דיברה איתי על העולם, על הרגישות שלי

היא טוענת שיש בה קסם, אבל שבאמת לא פשוט לחיות עם סף רגישות כזה

"אני אוהבת אנשים שאין בהם רוע, אין בהם מרמור על אנשים אחרים ויש בהם כנות"

לפי דבריה אני צריכה לנתק, צריכה לשחרר קצת בשביל להתקדם קדימה

לא להשתנות אבל פחות לסחוב איתי...

היא מעולם חילוני ואני מעולם דתי

וזה מדהים איך כל למרות כל השוני בנקודת הסתכלות 

יש הרבה מאוד קווים מקבילים בחברה הדתית- חילונית

דיברנו על החיים על החוויות על הלחצים של החברה על הכל

ובכל מקום החברה לוחצת על אותן נקודות בצורות שונות 

וזה היה לי חידוש גדול לגלות את זה..

מדהים אותי בכלל הצורך שלי לדבר עם אנשים לאחרונה

אני פשוט לא מכירה את עצמי כאחת כזאת

אני בד"כ מעדיפה כצה שפחות לחשוף וכמה שפחות לדבר

כשיש לי עומס רגשי, זה מיד מתבטא אצלי באוכל

אני לא שמה לב ומפסיקה לאכול ועד שאני קולטת 

וחושבת ברצינות מתי אכלתי לאחרונה נורמאלי

כבר מאוחר מדי ואני צריכה להכניס את האוכל בכוח

ולחוות את הכאב של קיבה שמתנגדת

אבל האוכל נכנס, ירצה או לא ירצה

אני לא זוכרת מתי הרגשתי עומס יתר רגשי כזה

לא זוכרת מתי הרגשתי בדידות כזאת

לא זוכרת מתי בכיתי ככה

לא זוכרת מתי חייכתי מהלב

כבר מאז שאני זוכרת את עצמי כולם קראו לי רגישה

זה התחיל מבכי מכל שטות שמישהי אומרת

עד מחשבה על כל מה שאדם אחר אומר לי 

והכנסה ישירה של זה ללב..

רגישות זה דבר שיכול להיות מתנה, 

זה נותן לך להבין את העולם אחרת לראות אנשים בצורה ישירה וכנה יותר

אבל מצד שני זאת קללה..

קשה לי 

אני לא מסוגלת לעצור דמעות, אין לי את המנגנון הזה

כשדמעה מבצבצת בקצה העין היא גם תצא ואחריה יצא נהר גדול של רגש בצורת נוזל

הנקודה היא שבכי של כאב אני מסוגלת לחסום,

, פעם החליקו עלי עם נעל של החלקה על הקרח והסכין נתקע ברגל שלי, דמעה אחת לא יצאה

אבל כשזה קשור למשהו רגשי,

אין לי בושה בבכי, אני בוכה מול מרצים, בוכה מול חברות ומסוגלת לבכות מול אנשים זרים

המרצה שלי תפס אותי לשיחה פעם לפני הגשה ואמר לי 

שכשאני בוכה בהגשה אני כמו החיות הצולעות ביער שהם פשוט הופכות להיות טרף קל

ואני יודעת, אני יודעת שאני טרף קל

אני חשופה וופגיעה ועוד לא ראיתי אדם שדומה לי בצורה הזאת

עכשיו הגעתי לתקופה בחיים, שאני צריכה קצת אטימות 

הרגש מנצח אותי פעם אחרי פעם

והכאב הזה בלב, אני כבר לא יכולה להתמודד איתו, זה כבר לא רק רגש זה כאב פיזי

אני רוצה להשאר רגישה 

אבל רוצה קצת חספוס

כי אם לא, אני לא יודעת איך הלב שלי יחזיק

אני כבר לא ילדה קטנה שיכולה לרוץ לאמא כל פעם שקשה

ואיכשהו נדמה לי שאם אני אמשיך ככה אני פשוט לא אצליח להתמודד עם העולם

אני לא רציתי לנהל את השיחת טלפון הזאת

מראש כבר בהודעות אמרתי שזה לא עושה לי טוב

צדקתי, 

מה שנשאר מהשיחה הזאת זה כאב גדול

ואני בחושך לבד בוכה 

למה שום דבר בחיים שלי לא יכול ללכת חלק ובשלווה

למה הכל צריך בשלב מסויים להכאיב כל כך

למה בסוף תמיד הכל מסתכם באני, לבד, והמון מחשבות