"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"האם אין האדם להבה משתעשעת?

היא מתעופפת ומתנועעת בתוכו,

תחתיו ומסביבו כלהבה סביב עצים מחוספסים ביער."

(אוגוסט סטרינדברג)

בית כפרי קטן

ריח של עשן ושריפה.

ריח שמוכר לי רק מל"ג בעומר ופה הוא כ"כ טבעי ויומיומי.

הרגלי חיים שונים לגמרי ממה שאני מכירה.

אני יושבת ליד החלון מאכילה את ב' הקטנה ומסתכלת החוצה,

אני רואה אותם, צלליות של מבוגרים וילדים מדברים וצוחקים ליד מדורה קטנה.

הלב שלי כ"כ כואב ואני מרגישה את האש הפנימית שלי שמתחילה לשרוף.

קשה לי מאוד ברגעים אלו.

אני רוצה לפרוץ החוצה, ולהוציא את האש הזאת בשחרור ליד אותה מדורה.

לשבת עם אותן צלליות ולצחוק בטבעיות, להריח את ריח השריפה הזאת שנדבק לבגדים.

להשתחרר ולרקוד כאילו אין מחר, אין כאב ואין לחץ מיותר.

אבל במקום זה אני יושבת בתוך הבית, ומאפשר לאש הפנימית שלי לשרוף ולהסריח את הנפש, את החיים בכלל.

הדמעות עומדות בקצה העיניים, אבל אח שלי נכנס לחדר ואני לובשת את מסיכת החיוך הטבעית כ"כ.

מזיזה את המבט מאותה מדורה קסומה שמחכה לי בחוץ, מסיימת להאכיל את ב' הקטנה

מחבקת אותה חזק ובורחת לחדר להתחבא מתחת לשמיכה כמו ילדה קטנה

להתגלגל לכדור של בכי שקט

עד שא' יתעורר וידרוש לאכול, אז כבר ישארו רק גחלים לוחשות מהמדורה בחוץ 

רק אצלי האש לא תכבה עד שכנראה הכל יהיה שרוף.

כואב וכבוי.

עברתי לאח שלי, 

דבר ראשון הפתעה ראשונה הם הרחיבו את הבית, אז יש לי פה חדר :)

הם מצפים שאני אשאר פה כמה חודשים, אני מהמרת על שבוע בגג שבועיים, אני כבר מרגישה את הלחץ הזה בחזה שצועק לברוח.

גם שכחתי כ"כ הרבה דברים שאני צריכה לעשות ופתאום זה התחיל להלחיץ אותי להיות רחוקה ובלי שליטה על הלוח זמנים שלי.

אני כ"כ גרועה בלהיות בחברת אנשים, אני כל הזמן כמו קפיץ, לא מצליחה להשתחרר, אבל מזל שלפחות יש חדר וטיפה אופציה לבריחה, כי בלי זה יומיים לא הייתי שורדת פה והם באמת צריכים את העזרה.

בינתיים הספיקו להכניס אותי לסדר יום, התינוקות אוכלים כל שלוש שעות וההאכלה מתחלקת ביני לבין אח שלי, ככה שהולכים להיות לי מלא לילות משעממים תופת, בין ההאכלה להאכלה, מוזמנים לדבר :) 

עכשיו אני יושבת כאן בחדר ורק מחכה שאח שלי יקרא לי להאכיל את התינוקת. נראה לי אני אתן להם שמות חלופיים כאן אז לבן נקר א' ולבת נקרא ב.. (וואוו אני יצירתית ;) )

בכל מקרה היום חבר שלי לשעבר (אם יש לכם מילה תחלופית לאקס אני אשמח) התקשר אלי ואמר לי שחברה שלו רוצה שאני אטוס איתה לחו"ל, לא חושבת שהייתה לי שיחה יותר הזויה מזו אי פעם.

אני אפילו לא רוצה לדמיין איך היא הגיעה לרצון הזה  אבל הבטחתי לשקול את ההצעה ברצינות.

אני לא מכירה אותה, גם אף פעם לא דיברתי איתה, היא נשמעת לי אדם ממש מקסים וחמוד, אבל מפה עד לטוס איתה יש מרחק גדול.

אומנם אני לא הטיפוס של האקסית המאיימת שמנסה לחטוף לך את הבחור, הרי הרבה בזכותי הם עדיין ביחד בכלל- יש בהם משהו פשוט מתאים (לא הרבה פעמים נתקלים בשני אנשים שאתה פשוט מרגיש שצריכים להיות ביחד ואני אומרת להם את זה הרבה) אבל אני לא מכירה אותך איך פתאום נהפכנו לחברות? ואולי אני צריכה לקבל את ההצעה ולהפסיק להיות כזאת מחושבת פשוט לזרום עם החיים?

קיצור אני סתם מנסה להבין מה זאת ההצעה המוזרה וההזויה הזאת

למרות היותי אישה, אף פעם לא באמת הבנתי נשים או הסתדרתי איתן...

בינתיים אני יושבת פה ובוהה בקיר, החיים הטובים 

אתמול 2:30 בלילה היא שולחת הודעה בקבוצה של האתר, מעוררת בכולנו אוטומטית געגוע מיידי.

למרות שכבר תקופה ארוכה אני נמנעת מלהכנס לשם, מגיע הבוקר אני לא מתאפקת ונכנסת.

לא יאומן שלאתר אינטרנט אשכרה יכול להיות "ריח"-ריח ילדות, ריח געגוע, ריח של בית.

מהשניה שאני נכנסת לשם אני נשאבת לתקופה אחרת, יושבת שעות ועוברת עמוד עמוד.

הזמן שם כאילו עצר מלכת, נמצאים שם כל מחשבות הילדה האמיתית שהייתי, הילדה המתבגרת שחזרה, הבחורה המתאהבת, הבחורה השבורה.

הכל שם... 

הכל כ"כ חשוף ואין לי יכולת למחוק או לשנות, רק להקפיץ אחורה כדי שאף אחד לא ימצא.

נשאבתי שם בין הדפים, לא יכלתי להפסיק לרגע, עצמתי את העיניים ודימיינתי את כולם מתחברים.. בעיקר אותו..

13 שנים אחורה

6 שנים אחורה

אבל בעיקר, 3 שנים אחורה... 

פתאום נזכרתי למה בכלל פתחתי את הבלוג הזה, התחלתי להכיר שם את כולם והכל היה כ"כ חשוף וחיפשתי מקום לצעוק בו, אז הגעתי לכאן.

אבל שם? שם רואים שנים של שתיקה, רואים שנים של פחד, שנים של דיבור ללא הפסקה, רואים הכל וזה חשוף מדי, כ"כ רוצה למחוק שם דף דף מצד אחד ומצד שני להשאיר הכל לעוד כמה שנים קדימה-מזל שאין לי יכולת לבחור בנושא, הכל פשוט תקוע.

שם כתבתי את הכאב האמיתי.

אני יושבת וקוראת את כל ההודעות שנמצאות שם, מעבירות אלי את כל תהליך ההתבגרות המהיר שעברתי בשלוש שנים האחרונות.

האתר הזה מושך אותי אליו בגלל התחושה של הבית שכבר מזמן לא נמצאת שם.

התחושות של הילדה הקטנה שכלואות שם בין הדפים.

תחושת הגעגוע והמציאות שכבר לא קיימת

כל הרגשות עולים וצפים מעל פני השטח 

אני נותנת לי להתבלבל ולשקוע בין העבר להווה לכמה שעות, לצנוח ולחזור

ואז לוחצת על כפתור ההתנתקות 

וחוזרת למציאות 

מה שכיף,הפעם הביקור הזה לא פגע במצברוח