"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

הייתי עם חברות באמצע צילומי סרט חתונה לחברה כשהוא שלח לי הודעה, שאלתי אותו מה שלומו והוא ענה "חראגיל".

חזרתי הביתה ושאלתי אם הוא רוצה להתקשר. הפלאפון מצלצל, אני עונה וברקע אני שומעת אותו בוכה.  אומנם הופתעתי קצת, אבל אני בכיינית אז אוטומטית מזדהה עם דמעות ובעיקר מעריכה בנים שבוכים, עוד יותר כשיש להם את האומץ לבכות מול אנשים. לא דיברתי יותר מידי רק שאלתי, אז מה? מחר מדכאים את יגוננו בגלידה? תוך שניה הבכי הפך לצחוק קליל.

לא ראיתי אותו כמה חודשים טובים, ישבנו אכלנו גלידה והוא דיבר. דיבר על ההיא שהוא רצה להתחתן איתה, על הפער והמרחק, על הכאב בהבנה של שניהם שכנראה זה לא יכול לקרות ועל הנסיונות הכושלים לאחות את השבר ביניהם שוב ושוב עד מצב של יאוש.

אני מכירה את שניהם ומעריכה אותם מאוד, תמיד היה בי חלום שהם באמת יתחתנו ואיכשהו גם לי כאב שהבנתי שזה המצב.

ניסיתי להגיע איתו לאותו מקום ישן, בתקופה שהייתה ביניהם רק אהבה, אמיתית וטהורה בלי כל אותן צרות של חיים שהשתלבו להם בקשר. לנסות לראות אולי אפשר לתקן משהו, להבין קצת יותר.

ושוב כמו שרק אני והוא יודעים, הגענו לשיחות תיסכול על דברים מסויימים בדת, כמה הם הורסים לנו לפעמים וכמה עוזרים לחלופין.תסכולים על העולם בכללי וכעס על העובדה שלפעמים אנשים שכ"כ נקשרים אלינו צריכים להחתך ביום אחד בהיר מהחיים, על הכאב הכרוך בזה והרצון להשאיר אותם קרובים. 

אבל מעבר להכל, היה גם שקט, שקט שנראה לי היה חסר לשנינו בחיים לאחרונה מאוד. 

הוא סיים לדבר חייכתי ושאלתי, אז אתה מתקשר אליה? 

עליתי על האוטובוס, כשבראש שלי אני מתפללת שאיכשהו הפעם הדת לא תהרוס לו- להם.... שאיכשהו למרות כל פערי המחשבה והקשיים, הם יצליחו לחזור לחייך, לחבק ולהרים אחד את השניה.. אולי אני ילדותית וחייה באגדה, אבל תמיד מותר לי לקוות לסוף טוב, לתקווה ישנה.

שלשום עבר עלי אחד הלילות הקשים, מחשבות רצו וחזרו עד שהחלטתי שדברים חייבים להשתנות. אמצע הלילה החלטתי לעשות את השינוי הראשון ועשיתי אותו, אני עדיין לא יודעת מה התוצאות של השינוי בדיוק, אני בעיקר בשוק מעצמי אבל כרגע נראה שהן טובות. השינוי הזה גרם לי להרגיש טוב אתמול כמו שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן וכל זה, רק כי שיניתי דבר קטן. לחיי עוד הרבה שינויים קטנים וטובים...

"הליכה בשביל ארוך טומנת בחובה חסרונות: היא מעוררת מיד רגשי נחיתות"

 (ג'וג'ו מויס, "ללכת בדרכך")

היא יושבת על סלע באמצע הים.

חושך מסביב, חוץ מכמה כוכבים שמצליחים לזהור דרך החשכה הסמיכה כ"כ.

היא לא זוכרת איך הגיעה לכאן, או מתי בדיוק.

העובדה היחידה שהיא יודעת, שאם תרד מהסלע הים יקח אותה אליו.

היא מחזיקה עששית קטנה ומסתכלת קדימה, בציפייה שתחזור כבר, שתיקח אותה מהמקום הזה.

הירח מאחוריה גדול ומלא,כאילו הוא מנסה לגונן עליה בלי שתראה, אך היא אינה שמה לב אליו.

היא בודדה שם נורא והקור חודר אליה מכל כיוון.

היא מנסה לחמם את גופה הקטן ומחבקת את רגליה כך שרק עיניה מציצות.

המחשבות רצות בראש, דופקות על הקירות בתחינה שתתן להן לצאת, אבל היא שומרת על דממה בדרך שרק היא מסוגלת לה.

הדממה הזאת מזכירה לה את אותו מושג ישן אותו חוותה.

"שיתוק שינה" הוא נקרא, תופעה שמתרחשת בזמן שהשינה חזקה ביותר.

הגוף נועל את עצמו והאדם לא יכול לזוז גם אם ירצה בזה מאוד.

היא נזכרת בתחושת הבהלה, שתקפה אותה באותו לילה שהתעוררה וגילתה שהיא אינה יכולה לזוז.

אותה תחושה היא הרגישה עכשיו עם המחשבות המתדפקות והפה הנעול.

היא רצתה לצעוק בכדי שאולי היא תזכר שהיא כאן, תבוא לאסוף אותה תחמם ותדאג לה.

אבל היא? היא כלואה שם על אותו סלע מתפורר, שקטה לנצח.

ילדה קטנה בתוך נשמה זקנה.

יושבות מסביב לשולחן בחתונה, אני וכמה חברות.

פתאום היא מופיעה משום מקום, לא ראיתי אותה כבר כמה שנים טובות, המחנכת של כיתה ט'-י'.

אני כ"כ שמחה לראות אותה שזה מצחיק. מתפתחת שיחה ואחרי כמה דקות מתפרץ לי משפט מהפה

"את יודעת? את אחת מהדמויות היותר משפיעות ומשמעותיות בחיים שלי."

אני פתאום קולטת שאמרתי את המחשבות שלי בקול רם ומובכת עד עמקי נשמתי, כל הבנות מסתכלות עלי לשניה בשוק אבל מחייכות חיוך ענק של הסכמה. והיא? היא מחבקת אותי חיבוק חזק עם עיניים נוצצות.

כיתה ט', חילקו אותנו לשלוש כיתות- כולנו די חדשות בסיטואציה ויש בנות שאנחנו עדיין לא מכירות. 

לא עובר הרבה זמן ולכיתה נכנסת ילדה חדשה, יפהיפיה עם עיניים כחולות בוחנות כמו רנטגן, כולנו מסתכלות עליה תוהות לעצמנו מאיפה היא הגיעה. 

למרבה ההפתעה היא צועדת לקדמת הכיתה ומתחילה לדבר בקול צרוד, "שלום בנות, קוראים לי שירה (בדוי), בת 24 אני אהיה המחנכת שלכן השנה"

כולנו בוהות בה בשוק טוטאלי מנסות לעכל את הסיטואציה המוזרה.

היא חצי חברה\מדריכה חצי מורה, היא מצליחה להתחבר לחלקנו והחלק השני מצפצף עליה רומס אותה עד עפר. 

פעמים רבות היא עומדת מול הלוח ועוצרת את הדמעות שעומדות לה בעיניים. היא צעירה, כולנו מרגישות את זה והטעויות שלה גדולות ומשמעותיות, אבל גם ההצלחות שלה. היא מתחברת לבנות ממקום מבין, רגיש יותר, חסר התנשאות. היא נלחמת בשבילנו הרבה מלחמות שאחרים זנחו, לא מוותרת על אף אחת. מהצד השני, היא חייבת להוכיח את עצמה ופוגעת בבנות כאשר היא מנסה להוכיח שהיא מסוגלת להחזיק כיתה.

"טוקסי! יש לך היום פגישה עם הפסיכולוגית והיועצת אח"כ תבואי לדבר איתי." 

אני נשברת ומתחילה לבכות, אין לי כוחות נפשיים- נמאס לי שמנסים לדובב אותי ולהוציא ממני דברים על עצמי בכוח. היא מסתכלת עלי ומבינה, "יודעת מה? עזבי אותך בינתיים, שבי! בואי נדבר." 

היא לא שואלת אותי שאלות, לא מנסה לדחוף אותי לדבר מה שאני לא רוצה. היא מחכה שאני אסיים לבכות ויושבת בדממה. 

אני מנצלת את ההזדמנות ושואלת אותה שאלה שכבר הרבה זמן עומדת לי על הלשון, "שירה? למה את נותנת לבנות לרמוס אותך? למה את משניאה את עצמך בכוח? למה את לא מנצלת את היותך מורה צעירה כדי להגיע באמת אל כל הבנות? "

יחסי הכוחות מתהפכים לרגע לא ברור מי התלמידה ומי המורה. היא מסתכלת עלי בפה פעור לשניה ומתחילה לדבר.

אנחנו נכנסות לשיחה ארוכה בה אני מתארת לה את הצד של התלמידות בסיפור ומנסה להסביר לה שהיא רק הורסת, למרות שהיא רוצה לתקן והיא מנסה להסביר את הפחדים שלה והחששות מההרס שהיא גורמת. השיחה ממשיכה ולאט לאט אני רואה את ההבנה בעיניים שלה, היא אומרת לי תודה רבה ושוקעת במחשבות של עצמה. אנחנו מסיימות את השיחה בכמה נושאים שקשורים אלי ואני צועדת עם קצת יותר ביטחון וכוח אל שאר השיחות הצפויות לי.

כיתה י' היא שונה לגמרי, כבר לא אותה מורה חששנית, היא יודעת מה היא עושה והרבה בנות הולכות אחריה.

אני מתחילה לשקוע בעומס הלימודים והיא שם, תופסת אותי בדיוק ברגעים שאני עומדת להרים ידיים.. 

ברוב המקצועות אני מצליחה להוציא ציונים גבוהים של 90 ומעלה אחרי עבודה קשה ומאומצת. אבל בלשון הכל הפוך, לא משנה כמה אני מתאמצת ולוקחת מורים פרטיים, אני לא מצליחה לחבר מילה למילה, לא מבינה מה זה נשוא ומה זה מושא לא יודעת איפה שמים פסיקים וניקוד.

באבחון רשום שחור ע"ג לבן, שאני צריכה לקבל בגרות מותאמת בלשון, אבל בעקבות עומס התלמידים שעושים אבחונים זה מצריך אישור מיוחד של משרד החינוך שמעטים מקבלים. חודשיים בערך לפני הבגרות אני מגלה שהאישור שלי נדחה ואני צריכה לעשות בגרות רגילה. היא מושיטה לי את מכתב הדחייה, מחבקת אותי ואומרת לי לא לדאוג, שהכל יהיה בסדר. 

היא יושבת איתי בכל שיעור ומנסה להכניס לי חומר של שנה שלמה, רואה שהקצב לא מספיק ונשארת ללמד אותי אחרי הלימודים.

היא מוצאת שיטות שיצליחו להכניס לי כמה שיותר מידע למוח ולאורך כל הדרך מבטיחה לי שיהיה בסדר, אני ממשיכה לקבל ציונים והיא מבטיחה לי שהיא תוסיף לי ניקוד למגן על ההשקעה.

היא לוקחת בזה סיכון שכל הבגרות שלי תיפול כי יהיה פער גדול מדי בין הציון למגן, מה שיעמיד אותה כמורה במצב לא נעים.

היא מגישה אותי על מגן 75 (בהתחשב בנסיבות היא פירגנה לי בצורה מוגזמת) אני מעריכה אותה כ"כ ואפילו לא יודעת איך להודות לה על כל מה שעשתה.

הימים עוברים סוף שנה מגיע, כולנו כבר מעריצות אותה, היא תרמה לכל אחת מאיתנו בכל צורה אפשרית.

היא נפרדת מאיתנו בשיחת פרידה ומחלקת מכתב אותו היא מקריאה בקול.

באמצע המכתב היא מסתכלת עלי ומקריאה את השורות הבאות "בשנה שעברה רציתי לפרוש ובדיוק אז יצא לי לדבר עם אחת הבנות. היא העיזה לשאול אותי שאלה שגרמה לי להבין מה לא בסדר, היא הראתה לי את הדרך להגיע אליכן ואיך לשנות ואני רציתי להגיד לה תודה גדולה על כך" 

זאת הפעם הראשונה שאני מבינה שהיא רצתה לפרוש ומחייכת על התודה, אבל בלב אני יודעת שאני חייבת לה תודה גדולה בהרבה.

ציון הבגרות מגיע- 53 פער עצום אבל המגן לא נופל. אני כבר לא בקשר איתה ואין לי דרך להגיד לה תודה.

בכלל אף פעם לא יצא לי להגיד לה תודה על כל מה שהיא עשתה למעני ועל כל מה שלמדתי ממנה (המחנכת היחידה והאחרונה)

בחתונה פגשתי אותה פעם ראשונה אחרי כל השנים.  אומנם הודתי לה קצת אבל על ציון הבגרות התביישתי.

אבל אחרי השיחה הזאת עם אבא הרגשתי שאני חייבת להגיד את התודה הזאת .. לא על הציון בכלל

אלא תודה לאדם שלא וויתר עלי גם כשהכל כבר היה מוכח אחרת.

חזרתי הביתה כנראה סופית.

כיף להיות בחדר שלי, בשקט שלי.

בחודשיים האחרונים, אני סובלת מבעיה בריאותית שעדיין לא הבינו את מקורה.

אבל מה שבטוח אחרי עוד לילה של סבל פשוט נמאס לי מזה. ולא אכפת לי איך כמה או למה, אני חייבת להבין את הבעיה.

באיזשהו מקום אני בטוחה שהכל מתתחבר ביחד-הגוף שלי חלש ולא הכי בריא וזה משפיע על המצברוח ועל העובדה שקשה לי לעודד את עצמי.

הייתי אמורה לנסוע היום, אבל בגלל שאני שוב סובלת וויתרתי על התענוג של נסיעת כאב וסבל.

הבעיה היא, שנשארתי מעוכה וחולה לבד בבית וכמובן שעם כל זה הגיעו המחשבות והמצברוח התחיל לרדת.

אני מרגישה צורך לדבר ולפרוק ומצד שני אין לי כח לכלום, אפילו את הקטע הזה אני כותבת בהפסקות כבר מהשעה תשע וחצי.

אני פשוט צריכה חיבוק עכשיו, שידברו איתי שיחה רגילה וקלילה או שלפחות ישקרו לי שהכל יהיה בסדר כדי שלפחות לשעה אני ארגיש טוב.

תאמת שנמאס לי להרגיש מתבכיינת ובובו ובה בה בה בה. ואני יודעת שבבלוג הזה, זה מה שאני לצערי.

וגם בגלל שאני כ"כ מזייפת פרצוף שמח וקליל בחיים "המציאותיים" מעטים האנשים שיודעים את הכאב שלי ושאני יכולה לפנות אליהם..

אבל גם אליהם כבר לא נעים לי. לא נעים לי ליפול על אנשים, לא נעים לי לחפור או להרגיש בכיינית. 

גם בתכלס, אני יודעת שזה לא באמת מעניין אותם לדבר איתי.

ולמרות שלרוב אני בסוף לא באמת מדברת על הכאב שלי, עדיין לא אוהבת את ההרגשה הזאת של "המסכנה" שונאת שמרחמים עלי...

שונאת את החיוך המזוייף עם הגומה שדבוק לי לפרצוף גם כשרע.

והנה מה שיצא פה זה עוד פוסט מתבכיין של בלוגרית שחושבת שהצרות שלה מעניינות מישהו.. תנחומי לכם...

אז רק נאחל לכם "היו שלום ותודה על הדגים"