ג'
גלגלה לעצמה סיגריה של טבק יבש שכמעט הגיע לסופו. היא הסתכלה מסביבה על הספסל, ימינה
ושמאלה, מתחתיו ומתחתיה, מחפשת היכן היא הניחה את המצית. היא בדקה בכיסי הג'ינס
המוכתם מצבע יבש, גם בתאים של תיק הבד הבלוי, שוב פעם הסתכלה לתוך הנרתיק של הטבק
ואז שוב פעם בתאים של התיק, עד שלבסוף מצאה אותו זרוק בין מחברת ציור קטנה מלאת
שרטוטים ללא סדר עקבי, וספר עיוני עב כרס, מקומט מחוסר תשומת לב ומוכתם מסימני
נוזלים וסימונים.
הכל
היה מוכן, היא הדליקה את הסיגריה המגולגלת מהטבק המתפורר. היא הרגישה מובסת. היא
קיוותה שלמרות הגועל של הסיגריה היבשה הזאת, היא תוכל להציל אותה מתוך חוסר הברירה
של הבלאגן בחייה. לראשונה, היא בחרה להתבונן לתוך הנוף המכוער בו גדלה. בנייני
שיכונים שכולם זהים זה לזו. מתאמצת למצוא עניין מסוים בדבר מה סביבה, דבר שיגרום
לה לחשוב לא רק על עצמה.
לפתע,
ראתה במדרכה במולה עצם בלי מזוהה נע במהירות, אולי לא הצליחה לזהות את צורתו
במדויק כי הייתה בלי משקפיים. מבחינתה הכל נראה אותו הדבר. הוא הסתכל ימינה
ושמאלה, כמחפש דבר מה ולא מוצא, בעודו פוסע בתנועות חדות ומגושמת, הביט ישר אל תוך
השמים כשומע קול אלוהי ואז הביט ישירות אל תוך האופק, כרודף אחר דבר שווה ערך שיש
להשיגו מהר לפני שיילקח. רק ברצפה הוא לא הביט, כאלו ידע שמה הוא רוצה נמצא בכל
מקום חוץ מאשר ברצפה. ברגע אחד, בחדות איומה, היא הרגישה שצפתה בעצמה מעבר לכביש.
זה היה יכול להיות כל דבר. אולי נער צנום ורכון, אולי ארנבון, אולי דג גדול שאיבד את דרכו מחוץ למים. "אתה מחפש משהו?" צעקה לו.
"לא.. לא. אני נורא ממהר". "לאן אתה ממהר", "אולי אני
יכולה לעזור לך". ככל שהמצב ארך כך היה נדמה שהעצם הממהר רק מתבלבל יותר
ויותר. לפתע הוא נעצר, מביט סביב ופונה אחורנית, כמבין משהו חדש, או שמא נזכר ששכח
משהו. היא השאירה את הסיגריה דולקת על הספסל, אספה במהירות את תיק הבד הבלוי שלה וצעדה
לכיוונו. "אני מתנצל, אני פשוט נורא מאחר. טוב, אם אמצא דרך קיצור פתאום, או
שארוץ מאוד מהר או שאלווה קצת זמן מפעם בה חיכיתי למשהו, זה יהיה בסדר." ואז,
שוב נזכר בתגלית שחיכתה לו מאחורי הרחוב, הפנים שלו שוב השתנו בקיצוניות כאילו נחת
אליו איזה רעיון מהפכני, הוא החל לרוץ לכיוון גן השעשועים. ג' רצה בעקבותיו. אולי
יש איזה עניין במקום הזה שאינני יודעת עליו, במקום המשמים הזה, חשבה לעצמה. הוא רץ
הרבה יותר מהר ממנה, זה כי הוא בטח לא מעשן, ואז ניצב מול אחד העצים בגינת
השעשועים הריקה.
מתוך
העץ הרחיב חריץ בקושי רב, אך היה נחוש בדעתו להצליח. הוא הפסיק כאשר החריץ נפער
בגודל המספיק בדיוק מכדי להיכנס דרכו. החלל פנימה היה מואר באור לבן של פלורסנט והביל
לגרם מדרגות של בניין מגורים, ג' השתרכה אחריו בעודו יורד במדרגות חדור מטרה. למרות
שהיו מתחת לאדמה, לא היה מחניק, להפך, היה מאוורר, וג' התחרטה שלא הביאה סוודר .
הוא נעצר בקומה השלישית. הם הגיעו למסדרון מלא בדלתות, התאורה הייתה חמה ובאוויר
היה ריח נעים וטרי של חומר ניקוי.
"אני
ממש ממש מאחר" התנצל. הוא נע לאורך המסדרון בתנועות מהירות ומרושלות, כאילו
עומד ליפול בכל רגע, מתנשף כולו. "אבל לאן אתה מאחר?" התרגזה. "אני
צריך להגיע לשיעור חשוב, כולם שם בטח כבר נורא
עצבנים מרוב שהם מחכים לי".
הם הגיעו לדלת הימנית בסוף המסדרון. הוא נעצר,
לקח נשימה ארוכה. "ששש... צריך להיות בשקט כדי לא להפריע". הוא פתח את
הדלת בזהירות. הדלת נפתחה בקלות והובילה לאולם. על הבמה, נאם אדם מבוגר, אבל לא
מידי, שהזכיר לה את אבא שלה. היה נראה שמה שהיה לו להגיד באמת חשוב, אף על פי
שבאולם היום מסודרים זה לצד זה בקפידה שבעה שורות של כיסאות אדומים, ישבו בקהל רק
שמונה אנשים.
היא והוא התיישבו זה לצד זו בשורה השביעית ולמרות שהגיעו באיחור, הכל
הרגיש בסדר. אף אחד לא היה לחוץ או עצבני שם, ואפילו היה חמים ונעים. האיש המבוגר דיבר
בסמכותיות. "אינשטיין אמר שטיפש הוא מי שחוזר על אותה הטעות פעמיים, ולכן,
כולנו טיפשים, והרי אתה, אליוט, טיפש גדול מאוד." אמר בכעס והסתכל ישירות אל
החבר החדש של ג'. ואת ג', המשיך בקול בטוח, "איפה הפלאפון שלך? אין צורך
שתחפשי בתיק שלך. את השארת אותו על הספסל." בתיק של ג' באמת הטלפון לא נמצא,
שום דבר בעצם לא נמצא בתיק מלבד מוצרי העישון, המחברת הקטנה והספר המוכתם והעבה.
"מתי בפעם האחרונה קראת בספר הזה? אם באמת קראת משהו ממנו, בואי עלי לבמה
וספרי לכולנו על מה ספר הכבד והחשוב שאת סוחבת איתך כבר שלושה חודשים."
"הוא
על קפיטליזם." ענתה ברעד. הקהל המועט
נעצו בה מבט בוחן ומוכר. "הוא על איך שהכלכלה משפיעה על האופי של החברה
שלנו". "קדימה, בואי תעלי, תראי לנו כמה שאת יודעת." הדרך לבמה
התחילה לנסח בראשה מה להגיד ואיך. הזמן היה קצוב, אבל אם יש משהו שהייתה בטוחה
בעצמה, זה ביכולות האילתור שלה. היכולת לייצר משהו אך ורק ברגע האחרון, ללא כל
תכנון מראש.
"הקפיטליזם
זה בעצם הצורה של הכלכלה בה אנו חיים, איך שלמעשה העולם עובד, הרי הכלכלה משפיעה
על כל צורת חיינו, והרי החברה שלנו כולה מושתת על..." מעניין מאוד. אצטרך
לעצור אותך כאן כי השיעור שלנו נגמר. ג'
ירדה מהבמה ושאלה את אליוט מה בדיוק הם פספסו, והתנצלה על כך שהצטרפה והוסיפה להפריע.
"לשיעור הבא חייבים לעמוד בזמנים. מי
שיאחר לא יורשה לו להיכנס". הם יצאו למסדרון והביטו אחד בשניה מובסים.
"על מה השיעור אבל? מתי הוא אמור להתחיל?"
לחשה ג'. הוא צריך להתחיל עכשיו. לעזאזל, כבר איחרנו. הם חזרו לתוך האולם הגדול, בו
כבר היו ישובים שמונה אנשים בלבד. ליבם דפק במהירות והם ישובים מכווצים מפחד,
הפרופסור הפעם דיבר על המכה הקשה שקיבלה ישראל ממלחמת יום הכיפורים בגלל שכולם
הרגישו עד אז בלתי מנוצחים. הפעם הפרופסור עצר את השיעור באלימות וצעק עליהם לצאת תכף ומיד ולהיכנס רק לשיעור הבא. הם יצאו
מהאולם מובסים אל תוך המסדרון הנקי והחמים. "טוב, אז מה נעשה? מתי השיעור
הבא?" שאלה. "עכשיו! לעזאזל." ענה אליוט, ותנועותיו נעשו חדות שוב.
הם פתחו את הדלת שהפעם נעשתה כבדה וחורקת. הקהל כולו הסתובב אליהם בבת אחת ובדממה.
המרצה המשיך את דבריו. "לצידו של
עולם נאור ושוויוני, תופעת הפליטים מעלה
לפני השטח את השבריריות של הפוליטיקלי קורטקט. מישהו רוצה לתת דוגמה?" כולם
שתקו ואליוט פתח את פיו ומלמל "נניח דאעש הוא ארגון שמייצג.." תלמיד אחר
חתך את דבריו בביטול, והתחיל לומר בדיוק את אותם הדברים בנוסח אחר. דמעות של תסכול
מילאו את עיניו של אליוט שיצא בדרמטיות החוצה אל המסדרון. ג' אחריו, מנסה להרגיע
את בכיו. לאחר שהצליחה להרגיע אותו הוא נכנס שוב פעם אל האולם בחוסר ברירה, מובס
מהדבר היחידי שהחיים שלו מאפשרים לו. הפעם ג' חיכתה לו בחוץ. היא ידעה שהוא ישוב
במהרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
