יום מקסים עבר עליי. האלבום הראשון של פינק פלויד מתנגן בראשי, בעודי מטייל לי בקניון. הכל רגוע, שקט. אף אחד לא יכול להרוס את ההרמוניה והשלווה שמתנגנות לי עכשיו בגוף.

מגיע הביתה, ונרדם לחלומות מתוקים. אף אחד לא מפריע לי. אני אי של שקט.

לפתע, הטלפון מצלצל באכזריות שכזו. בצד השני בהיסטריה מטורפת, עומדת חברה טובה.

הכל מתפרק לי. אני יוצא מהשלווה הכל כך בטוחה שלי, ולבי פועם בחוזקה.

מעיין בכלא? פאק! לא האמנתי שהרגע הזה קרה. הרגע שהכי ציפיתי לו בעולם אך גם הכי פחדתי ממנו.

היא עשתה ירוק. אז מה, גם אני. לעומתי היא אהבה להגזים.

אני מדמיין אותה יושבת בכלא 4 בחקירה של איזה מ.צ מזדיין. בטוח מנסים לשבור אותה ולסחוט כמה שרק אפשר. היא בטח בוכה ללא הפסקה. פאק!

דאגות רבות ממלאות את ראשי. ועם הדאגות מגיעות הפרנויות. יש מצב שיזמינו גם אותי לחקירה? אולי היא נשברה? פתחה את הפה או לא?

הכל מתבלבל לי בראש. אני מעשן סיגריה, ועוד אחת. מתגלגל מפה לשם. דואג לה, דואג גם לעצמי.

הימים עוברים וגעגועים מציפים את ליבי. החברה הכי טובה שלי, לא דיברתי איתה יותר מדי זמן! זה לא אפשרי בכלל. אני מתגעגע כל כך.

לפתע, ביום חמישי, מחכה לי שיחה ממנה. אני עונה בהתרגשות עזה לשמע קולה בצד השני של הקו. האמת? היא נשמעת מצוין. רוגע כזה שכבר ימים לא הגיע אליי. אני מוסר את אהבתי וגעגועי. כך מסתיימת השיחה הקצרצרה שלנו, שכן לא באשמתנו.

אני יכול לנשום לרווחה. שמש משחקת לי על הפנים, אני נרגע לאט לאט.