אז היום הלכנו לבקר את מעיין, החברה הכי טובה שלי בכלא 4. כן, זאתי שעישנתי איתה מדי פעם ירוק. היא נתפסה בגלל הפה שלה, סמכה על כל אחד והתגאתה בזה. לעומתה אני די שמרתי את זה בסוד. והנה היא בפנים ואני בחוץ. הגעתי לבקר אותה עם ההורים ועוד חברה. במשך חצי שעה, בעוד שמ.צ בוחנים אותנו מרחוק, היה נחמד.

בדיחות על ג'וינטים נזרקו באוויר, ועל תאילנד החלומית שמחכה לשתינו כשנתשחרר סוף סוף.

אין ספק שהיא השתנתה. כמה שעצוב ורע להגיד את זה, אני שמח שהיא עוברת את זה. זה חישל אותה לעולם האמיתי בחוץ, נתן לה נקודת מבט אחרת על חברות, אמון באחרים ועל העבודה הקשה שמחכה לה כשהיא תצא מהמאסר הארור הזה.

גם לי הסיפור הזה נתן לי נקודת מבט אחרת על החיים. יותר נכון, נקודת מבט אחרת על הצבא. הבנתי כמה הגוף הזה מחפש להתעסק בשטויות במקום הדבר היחידי שהוא צריך להתעסק בו. לא בטוח שאם הייתי חוזר שנתיים וחצי אחורה הייתי מתגייס בכלל.

בלי קשר, תחשבו חיובי, זה הדבר הכי חשוב שאני יכול להגיד לכם. כל דבר שעברתם או תעברו בחיים צריך להתסכל עליה בתור חוויה. גם אם היא קשה ונראית כסוף העולם, חשבו חיובי.

:)