לא יודע אם להאשים את החורף שמדכא לי את החיים או את עצמי.

אני מוצא את עצמי ממורמרת כמו גרושה בת 40. פשוט שוכב לי במיטה בלי חשק לעשות כלום עם עצמי. כל השבוע אני רק מחכה לסופ"ש המיוחל שרק יגיע, ונתחיל לחגוג. אני אהיה הכי מאושר בעולם ואדמיין שאני בחופשה באיים הקריביים. וכשמגיע יום חמישי, ואני דוהר הביתה, ממהר, כי צריך להספיק מלא דברים. אז זהו שלא.

אני מגיע הביתה, והופה נופל עליי הדיכאון. תחושה בלתי מוסברת של חוסר חשק מטורף וייאוש. אין לי כוח לצאת. ה"בחוץ" נראה כה מאיים ומרתיע, אני מדמיין בראשי סופות שלגים בחוץ שמונעים ממני לצאת.

אז אני שוקע בחדר, שלאט לאט נראה יותר קודר ממקודם. שומע מוזיקה(זה דווקא טוב) ובדרך כלל אוכל בשביל כל המשפחה ומשמין בהתאם(איזה כיף לי). ואז נכנס לי לאטרף ומתמרמר עוד יותר, על האהבה שאינני מוצא, הגברים שבכלל לא שמים עליי. הביטחון העצמי שלי ברצפה, אני מודע לזה. אני יודע שאני לא כזאת מציאה, ואין לגבר מה לחפש בי בכלל, אבל עדיין יש בי תקווה ממש קלושה שאולי אמצא מתישהו את הבחור הנכון.(כן, לא יקרה)

וכך עובר לי הסופ"ש בשבועות האחרונים. יוצאים מדי פעם עם חברים לאיזה בר מסריח ושותים יותר מדי. כמובן שאני מוקף בזוגות, או בכאלה שיצאו עם מישהו, או שיוצאים או שהיה להם איזה קטע מיני, ויש להם מלא סיפורים על זה. וזה עוד יותר שובר לי את הלב.(אני כן מפרגן, שלא תבינו אותי לא נכון)

אופס, מגיע יום שבת בערב. הסופ"ש המיוחל שלי כמעט ונגמר. אני מסדר תיק לעוד שבוע בבסיס ומתמלא בשביזות.

השיגרה הזאת הורגת אותי, אני חייב חוויות חדשות, אנשים חדשים. ובעיקר להשתחרר כבר ולהיפטר מהשגרה הנוראית הזאת.