זהו סיפורו של יוני, בחור ממוצע ושגרתי, שהלך לפי הנורמות שהחברה מכתיבה לנו. כמו רובנו יוני סיים שניים עשר שנות לימוד בהצטיינות, שכללו חמש יח' מתמטיקה, 5 יח' פיזיקה, ועוד חמש, ועוד חמש, וכו'. כשהחל ללמוד בכיתה א' ידעו בדיוק איך לגזום את ניצני החופש, היצירתיות ובמקום זה לטמון בו את הקיבוע והשינון שכה חשובה כדי ללמוד כמו תוכי.

לאחר התיכון, יוני התגייס ליחידה קרבית ביותר ובשלוש השנים האחרונות לא ראה וכמעט את הבית, החברים והמשפחה שכה התגעגעה אליו. והנה יום שיחרורו מצהבא הגדול הגיע, ויוני החל ללמוד משפטים, ולאחר מכן המשיך לתואר שני. כמובן שבלי עזרת הוריו המקסימים והתומכים יוני לא יכל לממן את הלימודים, הרי אי אפשר לסתדר במדינה כזו בלי עזרה של ההורים , ואם להורים אין אז אכלת אותה.

בין לבין יוני הכיר בחורה מקסימה, שני שמה עם תואר ראשון בהנהלת חשובנות, הו חשבונות. מה שהספיק לו כדי לכרוע ברך ושאול את השאלה הנוראית. הם התחתנו כמו כל זוג ממוצע, רק כדי להרוס את הניצוץ והרומנטיקה ביניהם. בעזרתם של ההורים ושל אלוהי המשכנתא כמובן רכשו דירת ארבעה חדרים בפתח תקווה במחיר לא הגיוני בעליל. נולדו להם שלושה ילדים מקסימים ומעיקים בו זמנית.

יוני עסק בעריכת דין והכניס משכורת יפה לכיסו, למרות התואר של שני, היא עסקה במשרה חלקית בחברת היי-טק כלשהי, הרי מישהו צריך לטפל בבית ובילדים.

כך עברו השנים, והופה הילדים גדלו, הלכול צבא, למדו באוניברסיטה. ממשיכים את "המסורת" של הוריהם, של החברה.

זה סיפורם של בני אדם רבים. מקובעים, מרובעים, שהולכים בתלם ולא מסתכלים ימינה ושמאלה. כולנו דוכאנו בבתי הספר, לשבת וללמוד בלי לחשוב, טיפת יצרתיות, חשיבה עצמית, חופשיות. גדלנו על נורמות חבריתות קשות חסרות היגיון. מה כן בסדר ומה אסור. לחשוב זה אסור.

פתחו עיניים ותבינו, אנחנ לא עבדים לא של הממשלה ולא של החברה שגזרה עלינו את המציאות הכה מדכאת וחשוכה הזו.גורמת לנו להפסיק לחשוב, ולחשוב שאנחנו חושבים בעצמנו.

פתחו את הראש, המירוץ של החיים איננו הכרחי.