יש בחור אחד, חמוד.

הוא מתוק, שנון ואינטליגנט

בזמן האחרון אנחנו מדברים די הרבה

הוא גם טבעוני.

יש לציין של סחי בכלל.

הבעיה שאני לא מבין לאן הולך הקשר הזה.

קבענו לבראנץ טבעוני מחר

בסך הכל הוא בוחר זורם ומצחיק, אבלאני לא יודע אם אני רוצה אותו בתור חבר או ידיד.

ובכלל, באיזה קטע הוא מסתכל עליי.

בתכלס, אני בקטע של להכיר חברים חדשים, קצת יותר הומאים בחיי לא יזיק.

מצד שני, אני די נמשך אליו.

באלי קובה.

לא יודע אם להאשים את החורף שמדכא לי את החיים או את עצמי.

אני מוצא את עצמי ממורמרת כמו גרושה בת 40. פשוט שוכב לי במיטה בלי חשק לעשות כלום עם עצמי. כל השבוע אני רק מחכה לסופ"ש המיוחל שרק יגיע, ונתחיל לחגוג. אני אהיה הכי מאושר בעולם ואדמיין שאני בחופשה באיים הקריביים. וכשמגיע יום חמישי, ואני דוהר הביתה, ממהר, כי צריך להספיק מלא דברים. אז זהו שלא.

אני מגיע הביתה, והופה נופל עליי הדיכאון. תחושה בלתי מוסברת של חוסר חשק מטורף וייאוש. אין לי כוח לצאת. ה"בחוץ" נראה כה מאיים ומרתיע, אני מדמיין בראשי סופות שלגים בחוץ שמונעים ממני לצאת.

אז אני שוקע בחדר, שלאט לאט נראה יותר קודר ממקודם. שומע מוזיקה(זה דווקא טוב) ובדרך כלל אוכל בשביל כל המשפחה ומשמין בהתאם(איזה כיף לי). ואז נכנס לי לאטרף ומתמרמר עוד יותר, על האהבה שאינני מוצא, הגברים שבכלל לא שמים עליי. הביטחון העצמי שלי ברצפה, אני מודע לזה. אני יודע שאני לא כזאת מציאה, ואין לגבר מה לחפש בי בכלל, אבל עדיין יש בי תקווה ממש קלושה שאולי אמצא מתישהו את הבחור הנכון.(כן, לא יקרה)

וכך עובר לי הסופ"ש בשבועות האחרונים. יוצאים מדי פעם עם חברים לאיזה בר מסריח ושותים יותר מדי. כמובן שאני מוקף בזוגות, או בכאלה שיצאו עם מישהו, או שיוצאים או שהיה להם איזה קטע מיני, ויש להם מלא סיפורים על זה. וזה עוד יותר שובר לי את הלב.(אני כן מפרגן, שלא תבינו אותי לא נכון)

אופס, מגיע יום שבת בערב. הסופ"ש המיוחל שלי כמעט ונגמר. אני מסדר תיק לעוד שבוע בבסיס ומתמלא בשביזות.

השיגרה הזאת הורגת אותי, אני חייב חוויות חדשות, אנשים חדשים. ובעיקר להשתחרר כבר ולהיפטר מהשגרה הנוראית הזאת.

אז היום הלכנו לבקר את מעיין, החברה הכי טובה שלי בכלא 4. כן, זאתי שעישנתי איתה מדי פעם ירוק. היא נתפסה בגלל הפה שלה, סמכה על כל אחד והתגאתה בזה. לעומתה אני די שמרתי את זה בסוד. והנה היא בפנים ואני בחוץ. הגעתי לבקר אותה עם ההורים ועוד חברה. במשך חצי שעה, בעוד שמ.צ בוחנים אותנו מרחוק, היה נחמד.

בדיחות על ג'וינטים נזרקו באוויר, ועל תאילנד החלומית שמחכה לשתינו כשנתשחרר סוף סוף.

אין ספק שהיא השתנתה. כמה שעצוב ורע להגיד את זה, אני שמח שהיא עוברת את זה. זה חישל אותה לעולם האמיתי בחוץ, נתן לה נקודת מבט אחרת על חברות, אמון באחרים ועל העבודה הקשה שמחכה לה כשהיא תצא מהמאסר הארור הזה.

גם לי הסיפור הזה נתן לי נקודת מבט אחרת על החיים. יותר נכון, נקודת מבט אחרת על הצבא. הבנתי כמה הגוף הזה מחפש להתעסק בשטויות במקום הדבר היחידי שהוא צריך להתעסק בו. לא בטוח שאם הייתי חוזר שנתיים וחצי אחורה הייתי מתגייס בכלל.

בלי קשר, תחשבו חיובי, זה הדבר הכי חשוב שאני יכול להגיד לכם. כל דבר שעברתם או תעברו בחיים צריך להתסכל עליה בתור חוויה. גם אם היא קשה ונראית כסוף העולם, חשבו חיובי.

:)