שאלה קשה. נראה לי שזה קרה לי, אני חושב על הבחור הזה כבר מיום שלישי כל היום, ואפילו חלמתי עליו בלילה.

זה מוזר ביותר, כי לא זכור לי שדבר כזה קרה לי בחיים. לא יצאנו או משהו, פשוט נפגשתי עם חבר והוא היה שם. כלומר, חבר של חבר מה שעושה את זה עוד יותר מסובך(לא בן זוג). יש לו יופי קסום ואופי מיוחד, והוא כזה חמוד שבא לי לחבק אותו כל הלילה.

אני לא בטוח אם באמת נדלקתי עליו, או שאני סתם פתטי, עלובה ובודד שרק מחפש שיזרקו לו עצם.

מה אני אמור לעשות עכשיו?! זה כזה מתסכל אותי, מצד אחד אני יודע שלא יצא מזה כלום, אני לא ברמה שלו בכלל, והוא בטוח לא ישים עליי. אבל בכל זאת יצא לנו לדבר באותו הערב ודי זרם ונהנתי מכל רגע. אוף יש לי פרפרים בבטן. אני שונא את זה

אהבה זה כואב.

אני עוצם את עיניי ושוכב בשדה ירוק וקסום, דשא מלטף את הזיפים שעל פניי. יש להקה המנגנת בקרבת מקום שירי ביטלס, Revolution 9 אם נהיה מדויקים. זה דפוק ואני אוהב את זה. אני עוטה  מכנסי ג'ינס ישנות וחולצה לבנה, חלקה וקרועה, בדיוק כמו שאני אוהב.

הכל שקט, נעים, ושלוות עולמים שרויה במקום הזה. אני פותח את עיניי ומסתכל לשמיים, יום יפה בחוץ, השמש מבצבצת מבין העננים הלבנים ומחממת אותי בנעימות. לפתע אני שומע בקול שקורא לי, זהו קול של גבר, קול שקט ומרגיע. אני מחכה שאשמע שוב את הצליל שמנעים את אוזניי. "זה" קורא לי לקום ולבוא אליו, אני נענה לבקשתו ומתרומםבאיטיות רבה ובשלווה אין קץ. זה רק אני והקול.

אני מתחיל ללכת בשדה העצום שפרוס לפניי, פרחים מבצבצים אליי מצידי הדרך ומברכים אותי לשלום. ממשיך ללכת והוא קורא לי להמשיך, ואני מקשיב לו והולך אחריו. השדה הירוק אט אט נעלם, וצלילי הלהקה נחלשים ומברכים אותי לשלום.

אני מגיע לאגם קטן, צבעו כחול עמוק ועצי אלה שוכנים בצדדיו. בצדו השני של האגם יושב מישהו. זה ההוא עם הקול אני מניח לעצמי, מרחוק אפשר לראות את חיוכו מבצבץ, והוא מאשר לי בהנהון ראש להמשיך לעברו, לובש את חיוכו הכובש. באגם מצידי יש שורת ברווזים ששוחה לה בהרמוניה מושלמת ובגעגועים משעשעים למדי. אני ממשיך לפסוע וכמעט והגעתי לזר שקרא לי. לבי פועם בחוזקה ומוציא אותי משלוותי, אני עומד מס' מטרים ממנו ופניו כבר מתבהרות, פנים צעירות הלובשות שיער חום פרוע, ועיני דבש גדולות, אפו קטן ומעוגל ומספר נמשים מעטרות כל לחי. הוא ממשיך לחייך לעברי ואני מחזיר לעברו חיוך קטן ומבויש. הזר קם ממקומו ומתקדם צעדים ספורים לכיווני. הואל לובש מכנסי גינס קצרים וגופיה רחבה לגזקרו הצנומה בצבע כחול דהוי. כעת אנו עומדים במרחק של חצי מטר אחד מן השני, מסתכלים זה בעיניו של זה, שותקים ומחייכים. השמש יוצאת במלוא עוצמתה מבין העננים שנעלמים במהירות מן השמיים.

לפתע, הוא מושיט לי את ידו ואני נענה להזמנתו ומחזיק אותה בעדינות. בעודו מחזיק את ידי הוא מפנה את גבו אליי ומתחיל ללכת במהירות. בלי לשאול שאלות מיותרות אני ממשיך אחריו ולא מוציא הגה מפי.

אנו עוברים את האגם ואת שאריות השדה הירוק. חול מתחיל להשתרע מתחת לרגלינו ונדמה שהגענו למדבר. את פי אני לא מצליח לפתוח וממשיך ללכת איתו בשתיקה מוחלטת. נהנה מההרפתקאה שנפלה עליי. בצידי הדרך אני זהה דברים מוזרים, אינני בטוח אך אני חושב שאלו גופות. גופות של אנשים. באופן מוזר אני כמעט ולא נלחץ, וממשיך בהליכתי אחריו, אני תקוע בבועה של לשווה ולא מצליח לצאת ממנה.

לאן הוא לוקח אותי ומה אלו המראות המזוויעים הללו-אלו המחשבות שעולות ברשי ומתחילות להלחיץ אותי בהדרגתיות.

דם מכסה את האדמה וכמעט ולא רואים את האדמה הצהובה, כמות הגופות עולה וזה נראה כמו בית מטבחיים מקצועי. אני מנסה להתנגד לאחיזתו ולעצור, אך לא מצליח , בכל כוחותי אני מתנגד להליכתו. לאט הליכתו מואטת ואנו מתחילים לעצור. אני מבחין ששיערו החום הלבין ונעשה דליל.

הוא נעצר ומשחרר את אחיזתו בידי. נשימותיי כבדות, כה מבוהל מהמראות שפוקדים את עיניי. גבו מופנה אליי, ובכל כוחותיי שנשארו אני מצליח למלמל לו-"הסתובב". לוקחות לו כמה שניות עד שהוא מסתובב ואני בינתיים צועד שני צעדים לאחור,מבהול ממה שאראה.

מולי עומד אדם זקן, שיער לבן ופנים מקומטות, כאילו הזדקן תוך דקות אחדות בארבעים שנה לפחות. יופיו הנערי פשוט נעלם. אני בוחן אותך באיטויות ובחילה עוברת בגופי. פניו לובשות חיוך ערמומי ומאיים. מנסה להזיז את גופי ולברוח, כמו בסרט אימה, זקן מרושע וגופות פזורות בכל עבר. הזקן מתקרב לעברי ומלטף את פניי. רפלקס ההקאה עוטה את גרוני. שפתיו המיובשות מתקרבות לעברי במטרה לנשקן, ואני עוצם את עיניי ומחכה שזה ייגמר. הוא מרטיב את שפתיי ומנסה לדחוף את לשונו פנימה, אך אני מתנגד, יש ריח של ריקבון העולה ממנו.

במאמצים רבים אני מצליח לאגרף את ידי השמאלית ולהרים אותה. בום. הזקן מתמוטט על הרצפה. פגיעה ישירה באפו השוטט דם. אני מתחיל לברוח, רץ חזרה לארץ המבטחים שלי, בורח מערימות הגופות, מהדם האינסופי, מהזקן החולני. ברקע אפשר לשמוע מוזיקת פסנתר פסיכדלית, וקולות של המון זועם. אני ממשיך ולא מתסכל לאחור. רק מחכה שהסיוט הזה ייגמר.

אט אט הגופות נעלמות מן האופק ואיתו גם הדם, אדמת המדבר שוב מבצבצת מתחת לרגליי והזקן כבר לא נראה באופק. אני רואה את השדה הירוק שכה התגעגעתי אליו והוא מתחיל לכסות את רגליי ומשקיט את ליבי. הלהקה עדיין מנגנת ברקע, הגעתי בדיוק לסיום השיר. אני שוכב על הדשא הרך ושוקע בחלומות מתוקים.

זהו סיפורו של יוני, בחור ממוצע ושגרתי, שהלך לפי הנורמות שהחברה מכתיבה לנו. כמו רובנו יוני סיים שניים עשר שנות לימוד בהצטיינות, שכללו חמש יח' מתמטיקה, 5 יח' פיזיקה, ועוד חמש, ועוד חמש, וכו'. כשהחל ללמוד בכיתה א' ידעו בדיוק איך לגזום את ניצני החופש, היצירתיות ובמקום זה לטמון בו את הקיבוע והשינון שכה חשובה כדי ללמוד כמו תוכי.

לאחר התיכון, יוני התגייס ליחידה קרבית ביותר ובשלוש השנים האחרונות לא ראה וכמעט את הבית, החברים והמשפחה שכה התגעגעה אליו. והנה יום שיחרורו מצהבא הגדול הגיע, ויוני החל ללמוד משפטים, ולאחר מכן המשיך לתואר שני. כמובן שבלי עזרת הוריו המקסימים והתומכים יוני לא יכל לממן את הלימודים, הרי אי אפשר לסתדר במדינה כזו בלי עזרה של ההורים , ואם להורים אין אז אכלת אותה.

בין לבין יוני הכיר בחורה מקסימה, שני שמה עם תואר ראשון בהנהלת חשובנות, הו חשבונות. מה שהספיק לו כדי לכרוע ברך ושאול את השאלה הנוראית. הם התחתנו כמו כל זוג ממוצע, רק כדי להרוס את הניצוץ והרומנטיקה ביניהם. בעזרתם של ההורים ושל אלוהי המשכנתא כמובן רכשו דירת ארבעה חדרים בפתח תקווה במחיר לא הגיוני בעליל. נולדו להם שלושה ילדים מקסימים ומעיקים בו זמנית.

יוני עסק בעריכת דין והכניס משכורת יפה לכיסו, למרות התואר של שני, היא עסקה במשרה חלקית בחברת היי-טק כלשהי, הרי מישהו צריך לטפל בבית ובילדים.

כך עברו השנים, והופה הילדים גדלו, הלכול צבא, למדו באוניברסיטה. ממשיכים את "המסורת" של הוריהם, של החברה.

זה סיפורם של בני אדם רבים. מקובעים, מרובעים, שהולכים בתלם ולא מסתכלים ימינה ושמאלה. כולנו דוכאנו בבתי הספר, לשבת וללמוד בלי לחשוב, טיפת יצרתיות, חשיבה עצמית, חופשיות. גדלנו על נורמות חבריתות קשות חסרות היגיון. מה כן בסדר ומה אסור. לחשוב זה אסור.

פתחו עיניים ותבינו, אנחנ לא עבדים לא של הממשלה ולא של החברה שגזרה עלינו את המציאות הכה מדכאת וחשוכה הזו.גורמת לנו להפסיק לחשוב, ולחשוב שאנחנו חושבים בעצמנו.

פתחו את הראש, המירוץ של החיים איננו הכרחי.