לחיות את החיים או לחיות לידם

זיכרון.

היזכרות.

הגוף זוכר.

הגוף הזוכר.

כל שנשאר הוא זיכרון.

הזיכרון של החיוך, של הבכי, של הביחד, של המשמעות.

כל שנותר הוא הזיכרון.

שנים שחשבתי שאינני משתייכת ישירות למשפחת השכול, אך לפני 6 שנים בדיוק הסתבר לי שגם אני קשורה. בהיותי קצינה בחטיבה 278 , חטיבת שריון במילואים, השתתפתי בטקס יום הזיכרון בבית העלמין באופקים, תפקידי היה ללוות את חבר הכנסת. לא רציתי ללכת וכעסתי על המפקד שלי שלא הסכים שאצא לטקס בבית-הספר, סוף סוף לבושת מדים. אך כשסיפרתי על כך לאמי היא התרגשה וסיפרה לי שבבית העלמין באופקים קבורה אחות של סבא שלי זכרם לברכה, ושמדי שנה סבא מקפיד לעלות לקבר ביום זה. באותו רגע הכעס הפך לגאווה, לתחושת שייכות, הכעס קיבל משמעות. באותו רגע כבר לא רציתי ללכת לביה"ס בו למדתי, אלא רציתי ואפילו התרגשתי לקחת חלק בטקס שהוא גם לזכרה של אחות של סבי. הסבא שכל כך היה גאה בי, שהגיע לבה"ד 1 והצדיע לי בסיום קורס הקצינים, שרק ההמתנה להצדעה הזו עזרה לי לסיים את ריצת הבר-אור שהייתה לי קשה כל כך. את תחושת הגאווה שלו כשהשתתפתי בטקס לזכר אחותו אני לא אשכח. את ההתרגשות העצומה שלי בסיום הטקס ללכת לחבק אותו. שנה לאחר מכן הוא נפטר בפתאומיות , ומאז מדי שנה אנו עולים לקבר במקומו, בשמו, בשבילו, אך גם בשבילנו – תחושת השייכות והגאווה, תחושת הביחד והקרבה, האחדות, הן שמחזיקות את הזיכרון.

אז אולי אינני אחות, בת או חברה שכולה – ועל כך אני מודה כמובן, אך היותי נכדה לאח שכול בוודאי משפיעה. אני בטוחה שהשפיעה על סבי בחינוך ילדיו, על הוריו בחינוך שלו ועל חיי היום יום שלהם מרגע שנפלה בתם, אחותם, בשנות ה-20 לחייה, עוד לפני שהספיקה. גם אמי זוכרת את דודתה שנפלה, היא זוכרת שהכינה לה חביתה עם לימון, וזהו זיכרון. זיכרון שגופה זוכר. זיכרון שעולה כשהיא מכינה חביתה ומתיזה עליה מעט לימון.

היגון משותף לכולנו, היגון הוא כאב קשה מנשוא. כאב שעוצר נשימה ועושה תחושת מחנק כזו שקשה להתגבר עליה. תחושת חסר ופספוס. אני רוצה לכתוב את המילה בזבוז, בזבוז של חיים, אבל אני אמביוולנטית לגבי המילה הזו משום שאם המשמעות של נפילת חללים היא עצמאות ותקומה, הרי שזו משמעות עצומה ובזבוז איננה המילה המתאימה. אך אם אני חושבת על האופציה הנוספת, אופציה של שלום ואחווה, אופציה של שכנות, אופציה של חיים ללא אלימות, המילה בזבוז ועוד איך מתאימה.

ואם כבר על אלימות כתבתי, אז אינני יודעת אם זה המקום המתאים לכתוב זאת, אבל אני חושבת שזה תמיד מתאים. השכול והמוות הם חלק אינהרנטי מחיינו במדינת ישראל והם איכשהו בצורה לא כל כך מובנת לי מתקבלים כשמדובר במשמעות של עצמאות וביטחון. אבל, וזהו אבל גדול – הם אינם מתקבלים בשום אופן כשאנו אלימים אחד כלפי השני. אנחנו יודעים להיות מאוחדים מאוד ביום הזה, ביום הזיכרון, אבל בואו נהיה מאוחדים גם בשאר הימים. ילדים ונוער אני פונה אליכם במיוחד, אלימות איננה הדרך ואיננה הפתרון. לדקור את חברך הטוב כי הכעיס אותך, לדקור את החייל שיצא לסוף שבוע הביתה והפריד כשהלכתם מכות, לדקור את הבחור שהתחיל עם חברה שלך, לקלל את החברים שלך ולהרביץ למורים שלך. את הכול אפשר לפתור בדיבור, את הכול אפשר לפתור בשיח. הורים יקרים, אני פונה גם אליכם, אנא מכם, חנכו את ילדיכם לדרכי נעם ולא לדרכי סדום. אנו חיים במדינה שנלחמת מדי יום ביומו באויבנו, אל לנו להילחם גם זה בזה.

ומתוך כאב וצער עמוקים, מתוך דמעות וחנק, מתוך שייכות וגאווה, מתוך אהבה גדולה אני זוכרת. אני מצדיעה לנופלים ומצדיעה למשפחותיהם. יהי זכרם ברוך.