לחיות את החיים או לחיות לידם

היום אני
רוצה לכתוב על ריקנות. התחושה הזאת כשהמבט בוהה, כשאין עניין בשיחה ואין עניין
ברקוד או שיר שמח, ביחסי מין, ובעצם יש חלל כזה שמלא באוויר. הוא לא מלא בכלום,
הוא לא ריק מתוכן, הוא מלא באוויר. אוויר שרוצה לצאת החוצה ולהתחלף עם עשייה. אצלי
זה אוויר שמתמלא מהחיפוש. הייתה לי ציפייה לתקופה של עשייה מרובה, שבה אעבוד
ואלמד, ואצא לבלות. ובמקום זה, אני רק לומדת, ומלמדת חוג ריקוד פעם בשבוע, שגם הוא
לא כל כך חוג ריקוד, אלא יותר קבוצת תנועה. ושלא תבינו לא נכון, הלימודים שלי
מעניינים, בעצם מרתקים אותי, ומסקרנים אותי, אבל זו בדיוק הבעיה. שהם רק עושים לי
חשק לעשייה, לעבודה בתחום, לעבודה עם אנשים, עבודה טיפולית מיטיבה. וזה לא מספיק
לי, זה לא ממלא אותי מספיק, עם כמה שזה אינטנסיבי.

כי אני
רוצה למלא את יתר הזמן שלי בעשייה, בתרומה - לעצמי ולאחרים, בלמידה, בצמיחה אישית.
אני רוצה שהזמן שלי יהיה עד כדי כך עמוס וצפוף, שככל שהוא יהיה יותר עמוס, כך
ארגיש יותר מלאה, וכך יהיה לי יותר זמן פנוי לעצמי, לחברים, לבן זוג שלי. כי
עכשיו, כשיש לי מן ריק כזה בתוכי, יש לי זמן רק לעצמי, אבל אני לא באמת רוצה
להתעסק בריק, אז אני עסוקה בחיפוש. חיפוש עבודה, חיפוש משמעות, חיפוש עשייה.

וזה
מתסכל. זה כל-כך מתסכל להיות בחיפוש. אני מרגישה שמה שדרוש לי כרגע זה אומץ. קצת
אומץ, בתור התחלה. להרים טלפון ולהציע את עצמי בתור מורה למחול. ומה מונע ממני
מלהרים את הטלפון ולהתקשר? מה זה שם שעוצר אותי? האינסטינקט אומר לי שהפחד מלשמוע
לא הוא זה שמונע ממני, אבל אני לא חושבת. אני עוד שלב לפני ה-לא, אני חושבת שמה
שמונע ממני זה להיות בעמדה של "להציע את עצמי", ופה כנראה נכנס הערך
העצמי. אולי אני לא כל-כך בטוחה במה שיש לי להציע, בהקשר הספציפי הזה, וכנראה
שמביכה אותי העמדה הזו, של להציע את עצמי.

הפרדוקס
הוא, שעמוק בתוכי אני יודעת שיש לי הרבה מה להציע. אני יודעת שאהיה מעולה, וששם זה
המקום שלי. לא לגמרי, אבל חלקית. אני רוצה ללמד ריקוד, וגם ליצור ולעבוד יחד על
ריקוד. אני רוצה לחלוק את התשוקה שלי עם אחרים, ואחרות. אני רוצה לחלוק את הכישרון
הטבעי שלי עם אחרים, שלא רק אני אהנה ממנו. וכן, אני מרשה לעצמי לכתוב זאת - אחרי הרבה
שנים שלא היה לי מושג וכל כך לא האמנתי בעצמי, עכשיו אני יודעת. ובכל זאת, כולה
שיחת טלפון - מה הבעיה?

כנראה
שככה זה, הבושה לעתים עוצרת בעדנו. ואם לדבר בגוף ראשון, כפי שאני משתדלת לעשות
לאחרונה, עוצרת בעדי. לאחרונה קראתי מאמר מקסים על "בושה", ואני רוצה
לשתף אתכם כאן בקטע מתוכו:

אריאל הירשפלד, בספרו
"התגלות" מקדיש פרק קטן לבושה. הוא פותח את הפרק במשפט "השירים
שכתבתי עוררו בי בושה גדולה... הרי ידעתי: אינני בוש במה שיש בשירים. ההיפך: כשאני
קורא בהם לפעמים אני גאה ושמח בהם... ואז ראיתי: אני בוש בגאוותי. לא עבר הרף עין
עד שראיתי את קו הזיכרון בין הבושה הזו לבין תחושותיי כנער מתבגר שגופו גדול עליו
והמיניות המתגלה בו מכלימה את ילדיותו ועוד יותר מזה את תחושותיו כגבר צעיר הבוש
דווקא ובדיוק במה שהוא גאה בו ביותר. ומיד נעטפתי בושה
גדולה עוד יותר - על פשטותה הגמורה, היסודית והגלויה של הבושה הזאת, הבושה על
התשוקה, על התשוקה ועל האושר הגלום בה". הירשפלד משתמש במטפורה על קיר
הבושה. "הקיר החוסם, הנותן למשתוקק רק סדק דק לדיבור, איננו אויב. קיר הבושה
הגדול, הגדל לארמון, הוא ידיד מסור, כלי גדול של רחמים ונחמה, ויש להבדיל מאוד בינו
לבין קיר הדיכאון שאין בו לא סדק ולא דלת והוא צינוק גמור" (הדר, ב. 2008).

עכשיו,
בעודי כותבת את הקטע לעיל, אני מבינה. אני מבינה שבעצם מה שמונע ממני להציע את
עצמי היא לא הבושה עצמה, אלא היא הבושה על התשוקה. כשאני יושבת כאן מול המסך
וכותבת, ולא עומדת מולכם ומציגה, אני לא מתביישת לומר שיש לי כישרון ושאני רוצה
לחלוק אותו עם אחרים, אבל להגיד זאת במילים קשה לי מאוד. אני לא מתביישת בתשוקה
שלי לעשייה, אלא בהצגתה.

כך,
כנראה, גם בראיונות עבודה. אני מרסנת את התשוקה, אני מציגה איפוק, ובגרות. אבל
בעצם - לא היו האנשים הגדולים ביותר שהציגו את תשוקתם בגאווה? שהשוויצו בה כטווס
שמשוויץ בצבעיו.