הכל מותר. אסור שידעו

מחר. היום בלילה. ביום שישי. מחרותיים. אחרי המבחן. עוד רגע.
לדחות ולהתחמק מדברים בהחלט מהווה חלק מהכישרונות והמיומנויות הטובות שלי. 

השעה כמה דקות לאחת בלילה ואני מכריחה את עצמי לקום מהפוך להביא את הלפטופ, ותוך כדי הקלדת הקוד העיניים נעצמות.
אני משפשפת אותן ולוגמת מהתה נענע שעל השידה שלי. אני שונאת כשתה נהיה פושר- אוהבת אותו רותח.

מתחילה להקליד את מעללי בזמן האחרון והאינטרנט- דווקא עכשיו מאי פעם- מחליט לקרוס. זדיין לפטופ, פשוט זדיין. סוגרת אותו בטריקה אפילו בלי לטרוח לנעול אותו ומתהפכת על הצד לשינה עמוקה.

ועכשיו שכחתי. שכחתי את מה שהקלדתי, את מה שכל כך רציתי לומר. שכחתי.

ובכל זאת הייתי חייבת לעדכן ולנקות את האבק מאותיות.

כבדרך אגב, חזרתי למקום הבטוח- או יותר נכון למקום ההרבה פחות בטוח שלי- מבוגרים. ואני לא מתכוונת לעזוב בזמן הקרוב...

ושחלילה לא תגידו שלא ניסיתי! קשר רציני עם נער מפחיד אותי הרבה יותר מלהיות בתחנה המרכזית בתל אביב כל הלילה.

התגעגעתי, ואחזור לעדכן לעיתים קרובות יותר, מבטיחה.(בעיקר לעצמי)