הכל מותר. אסור שידעו

מבט זה אחד הדברים היותר חשובים בתקשורת
בין אנשים.

אז הסתכלתי עליו. הסתכלתי עליו במשחקי ההיכרות המטופשים. הסתכלתי עליו בקריאת הנהלים של המחנה. הסתכלתי עליו כשהוא ישב בשקט הזה שלו בספסל הראשון של האוטובוס. הסתכלתי עליו כשהוא דיבר, הסתכלתי עליו כשהוא אכל, הסתכלתי עליו בכל הזדמנות.

והוא שם לב. הוא החזיר מבטים- חלקם מופתעים, חלקם מבולבלים, אבל רובם היו כאלה שלא הצלחתי להבין. העיניים הכחולות הגדולות האלה,
עם השקט והרוגע שלהן, פגשו את העיניים הבוחנות שלי כל פעם מחדש, והכריחו אותי להסיט מבט(ולהחזיר אותו תוך שנייה).

ביום הרביעי של המחנה, לאחר עשרות שיחות
סתמיות ואלפי מבטים נעוצים, ישבנו לדבר. דיברנו, צחקנו, חייכנו.

"עם כל הגודל שלך, עם כל הקשיחות שלך... יש לך את השלווה הזאת. אתה סבלני, אכפתי, אפילו חינני... אתה משדר משהו שמאד קשה לי
להבין." אמרתי לו כשאנחנו יושבים ישיבה מזרחית, פנים מול פנים, בדשא רטוב מאחורי המגורים, בחושך של לילה, בשקט ששומעים את הנשימות במהירות שלי ואת הנשימות העמוקות שלו.

הוא צחק.

"את רואה את זה?" הוא דיבר, כשהוא מושך את צווארון החולצה שלו לאחור, כדי לחשוף את הכתף שלו. הוא מסתובב אליי בגבו.
"קעקוע של פיל?" אני מעבירה את אצבעותיי על הציור המוטבע על הכתף שלו.
"נכון. את יודעת מה הוא מסמל?" הוא תפס את אצבעותיי בעדינות.
"קשיחות וטוב לב?" ניסיתי לחשוב.
"הוא מסמל בדיוק את מה שאמרת עליי. אבל מעבר לזה, הוא משדר סקסואליות על פי ההינדים." הוא הסתובב בחזרה, משחרר את ידי ומתיישב.

אני נשכבת על הדשא. כן, כמו בסרטים. הוא יושב ומסתכל עליי, מתלבט.
בסוף גם הוא שוכב על הדשא הרטוב. אנחנו שוכבים אחד לצד השני בשקט של נשימות. איך שאני אוהבת את השקט הזה.

"את יודעת... בחיים לא חשבתי שאני אשב עם חניכה שלי לשיחה של שעתיים. כשאגב כבר עבר כיבוי אורות. אני לא מאמין על עצמי,
ויותר מזה- לא מאמין עלייך" הוא ממשיך להביט לרקע הכחול כהה כשהוא מדבר.
"מה יש לא להאמין?"
"את לא שואלת את זה עכשיו. נכון?" הוא סובב את ראשו אליי.
"אני לא מבינה" ובחיי שאני מנסה.
"את... בת 14. ואת... ככה!" הוא צועק בלחישה.
"איך ככה?"
הוא מתיישב. אני מתרוממת ומסדרת את השיער המבולגן שלי.
"אני לא יודע. זה העניין." הוא עונה אחרי דקה של שתיקה.
"אקח את זה כמחמאה" אני מצחקקת לי.

הוא מושיט לי את כפות הידיים שלו. איך שהסתכלתי עליהן, מהיום הראשון! אצבעותיו ארוכות ומחוספסות. אני מניחה את ידיי על ידיו והוא לוחץ אותן זו אל זו. חמות כל כך.

"אני לא מצליח לקרוא אותך. את תנועות הגוף שלך. את לא פועלת איך
שאני מצפה ואת מפתיעה אותי. ומבלבלת. את שונה. את ממש שונה. אבל אני לא יכול"
הוא ממשיך להחזיק בידיי.
"היי... זה בסדר" אני מתקרבת אליו, אבל הוא עוזב את ידיי ונרתע.
 "אווץ'?"
אני צוחקת.

אנחנו שנינו מתחילים לצחוק.
"ששש... ישמעו!" הוא משתיק אותי בצחקוקים וקם.
הוא מושיט לי יד אבל אני קמה לבדי.
"אני צריך שתזכרי בן כמה אני. ושאני המדריך שלך. זאת התשובה שאת אגב יכולה להבין לבד"

הוא מושיט את ידיו הארוכות ועוטף אותי לחיבוק חם.
"לילה טוב דני" הוא לוחש לי בנשיקה על האוזן. הוא גבוה. ממש ממש גבוה.
"לילה טוב" אני מחזירה לו בחיוך, ומחבקת אותו.

זה היה לילה טוב באמת.