הגעתי לבית ספר חדש, התחלתי עבודה חדשה, הכרתי אנשים וחברים חדשים, צברתי חוויות חדשות וקיבלתי צלקות חדשות.

ואז ראיתי אותך.

פתאום זה נראה כל כך מיותר, כי אתה לא היית חלק מכל התהליך שעברתי.

הפכתי לאדם חדש לגמרי, רגוע יותר, שקול יותר, בוגר יותר.. ואתה הפסדת את זה.

אני זוכרת שכשהלכנו לחווה שלי, החזקנו ידיים והסתכלת עלי במבט אוהב. זו הייתה הפעם השלישית שנפגשנו, באמת, כי הרי הכרנו בפייסבוק..

הסתכלת ואמרת לי "את יודעת, אני לא רוצה שהקשר הזה ייגמר, אף פעם", חשבתי לעצמי 'הילד כבר בן 17, מה הוא דפוק? הוא לא יודע שקשרים תמיד נגמרים?', עניתי לך "אבל.. אתה יודע שזה ייגמר מתישהו.. כן?" ואז ענית לי בחיוך קצת מוגזם "אולי, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו".

ואז המשכנו ללכת לחווה ולדבר על כל מיני דברים.

אתה זוכר את זה? או שהראש שלך מלא כבר בזכרונות חדשים עם מור?

אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו, באיזו שעה זה קרה, איפה ואיך: אבא שלך הגיע לאסוף אותך ומשכת אותי אלייך לפני שהוא הגיע. חיבקת אותי, הסתכלת עלי, ונישקת אותי. הייתי ברקיע התשיעי והתנתקנו ואז באתי ללכת אבל הסתובבתי אחורה כדי להסתכל עלייך פעם אחת אחרונה לפני שאתה נוסע וקפצתי עלייך בנשיקה מהירה, צחקנו ואמרת שאני חמודה. אני חושבת שהייתי כל כך סמוקה שהצבע של הפנים שלי התאים לצבע של הסימון של האדום-לבן על המדרכה. ואז באמת הלכתי הביתה, ביקשת ממני שאשלח לך הודעה כשאגיע וכששלחתי כתבת לי שאתה כבר מתגעגע. 

אני שונאת את זה שיש לך את ההשפעה הזאת עלי, של ה"אהבה הראשונה"/"האקס המיתולוגי" איך שלא יקראו לזה, אני תמיד אוהב אותך ולא משנה כמה שאני אנסה לשכוח אותך/להתגבר עלייך, אני עדיין אוהב אותך.

אני מניחה שאתה כבר שכחת ממני, למרות שהיא גרה מטר ממני. פחדת כל כך לראות אותה בפעם האחרונה שבאת אלי.. מעניין אותי אם אתה מפחד לראות אותי כשאתה בא לפה, לעיר שלי. 

רציתי לראות אותך. באמת רציתי. רציתי לראות את שפת הגוף שלך שהייתה משתנה מיד כשהיית רואה אותי, היית מרגיש לא בנוח, כי אתה יודע מה עשית מאחורי הגב שלי. אתה יודע שלא ככה חינכו אותך ולא ככה מתנהגים לבחורה. היית מנסה להתחמק ממני, ואני הייתי רוצה להעמיד אותך במקום. להראות לך שאני רק צמחתי מהמקום שעזבת אותי בו. שגם אני השתניתי. שלא משנה מה יעשו לי אני אשרוד את זה ואתגבר על זה.

אבל מסתבר שהמוח שלי תקוע עלייך, כי עובדה, לא היה לי שום דבר משמעותי אחרייך, ואתה נשארת עם אותה בחורה שבגדת בי כבר כמעט שנתיים, או שלוש? מדהים אותי שיש לך השפעה כל כך גדולה עלי, ולא באמת הבחנת בי, לא הסתכלת עליי אפילו. היית עסוק בלהנות מכל החגיגות. 
הורג אותי שאני הרגשתי שהלב שלי בתחתונים ושהפנים שלי החווירו והייתי לחוצה ובהלם ושזה לא היה הפוך. זה הורג אותי. 

הורג אותי שאתה חי כאילו כלום לא קרה, ולי נפתח פצע חדש. פצע שכמעט סיים להגליד למיטב ידיעתי אבל הסתבר לי שזו הייתה אשליה. הפצע שלי ממך עמוק. מאוד. אני לא חושבת שיש לו תחתית. ואני רק חופרת בו עוד ועוד עכשיו. אבל לא אכפת לי. אני יותר חזקה ממה שהייתי קודם.

אתה כבר התגייסת, סיימת ללמוד, התחלת את החיים ה"בוגרים".. החיים שחשבנו שנתחיל ביחד, כזוג. 

התחלתי התחלה חדשה.. אבל פתאום זה איבד את המשמעות של המשפט. 

פגישה חצי פגישה / רחל 

פגישה, חצי פגישה, 
מבט אחד מהיר, 
קטעי ניבים סתומים - זה די 
ושוב הציף הכל, 
ושוב הכל הסעיר 
משבר האושר והדוי. 

אף סכר שכחה 
בניתי לי מגן 
הנה היה כלא היה. 
ועל ברכי אכרע 
על שפת אגם סואן 
לשתות ממנו לרויה.

ראיתי את ולד אתמול, אחרי שנתיים עם אותה בחורה שהוא בגד בי איתה ואותה בחורה שראיתי במשך שנה בבית הספר. 

השלבים שעברתי מאתמול להיום: הלם > בלבול > כעס > עצב > אדישות. 

וכשחזרתי הביתה (ראיתי אותו בראשון לציון, כאילו.. מה הסיכויים?!) כמו מטומטמת הסתכלתי בהודעות הקודמות שלנו, בצילומי המסך.. 

וכמו מטומטמת הבנתי שלמרות שחשבתי שהתגברתי עליו- לא התגברתי, ואתמול כשראיתי אותו מאושר, הרגשתי כאילו תקעו לי להב חדה בלב.