שנה.. אני מכירה אותך כמעט שנה.. 

ואת היום שהכרנו אני יזכור תמיד.. 

לא יודעת אם זה בגלל העובדה שזה יום לפני היומולדת שלי או בגלל מי שאתה.. 

למרות שזה רק שנה זה מרגיש כמו נצח..

עברנו הרבה .. כמעט כל דבר אפשרי .. 

ולמדתי עליך הכל.. מה אתה אוהב.. מה אתה שונא.. 

לצערי התאהבתי בדרך .. 

לצערי גם הודתי בזה.. ואמרתי לך.. 

למזלי קיבלת את זה יפה.. גם אם זה לא היה הדדי..

לא ניתקת קשר.. ולא אמרת או עשית משהו שיפגע בי בגלל זה.. 

המשכנו לדבר שעות על גבי שעות .. 

בכיתי כשאמרת לי שכבר קיבלת תאריך גיוס.. 

בכיתי כשנפגעת.. כשהיה לך קשה.. 

בכיתי כשאמרת לי שאתה איתה.. וכששאלת אם אני כועסת.. גם כשהיה ברור שאין לי שום זכות או סיבה לכעוס.. 

בכיינית שכמותי..

והיא פגעה בך.. כמו שהיה צפוי שיקרה .. 

מה כבר אפשר לצפות ממישהי שלא מחזירה לך אהבה?

אבל עברת את זה 

ואני לא עזבתי 

הייתי שם תמיד.. כדי לעזור.. כדי לייעץ.. פשוט להיות שם בשבילך..

ואז לאט לאט התחלת להתרחק.. 

קצת קצת.. בהדרגה .. 

עדיין דיברנו.. ואנחנו עדיין מדברים.. אבל זה יהיה שקר אם אני אגיד שזה כמו פעם..

וירד לי ממך.. הרגש היחיד שנשאר לי כלפיך זה דאגה למישהו חשוב..

מסתבר שבזמן הזה מישהי התחילה להבין למה התאהבתי בך.. וקרה לה אותו דבר.. 

ההבדל היחיד הוא .. שגם אתה מרגיש כמוה.. 

אתה והיא.. החברה הכי טובה שלי .. 

והאמת? אני ממש תומכת בזה.. אתה יודע את זה.. גם היא יודעת.. 

בסך הכל לשניכם מגיע להיות מאושרים.. ואני יודעת שאתם מסוגלים לספק אושר אחד לשני.. 

שניכם מדהימים ונורא חשובים לי..

אבל עכשיו אתה מתרחק אפילו יותר..

ואני לא יודעת אם זה בגלל זה.. 

או בגלל משהו שעובר עליך.. 

אני כבר לא יודעת כלום.. 

לא יודעת מה עובר עליך.. או איך אתה מרגיש .. 

השיחות הארוכות שלנו.. הצחוקים.. ההבנה.. כל זה הפך להיות סתם "היי" במסדרון במקרה שיצא לי להתקל בך.. 

אם רק היית יודע כמה שזה עצוב לי .. 

כמה שזה עצוב לי להגיד .. 

שעכשיו אתה סתם מישהו שהכרתי פעם..