קראתי השבוע משפט: "אנשים ממהרים לשפוט בדס"מ מכיוון שהם רואים את האקט ולא את מערכת היחסים שמאחוריו."

אני מסכים.

האדון שלי, לפני היותו האדון שלי, הוא ידיד טוב שלי. אנחנו מדברים גם סתם, וצוחקים הרבה, והוא ממש חמוד.

כל מה שאני עושה ואעשה איתו ייעשה אך ורק בהסכמה מלאה של שנינו.

בדס"מ הוא לא רק כאב בעיניי. זאת אומרת, הכאב, ההשפלה, כולם משחקים תפקיד, אבל-

אני סומך עליו מספיק כדי לאפשר לו להשתמש בי.

ולמרות שהוא משפיל וכו', הוא מפסיק ברגע שאני אומר שהגענו לגבול.

הוא לעולם לא מנצל אותי.

הוא שואל לשלומי כמה שעות אחר כך או ביום למחרת. (אני מבקש לנקות את הראש).

אכפת לו ממני.