כשחזרתי מהמצעד בת"א, ניהלתי שיחה עם אבא.

ככה היא הלכה:

אבא שלי: "ספרי לי מה את!"
"לא רוצה."
אבא שלי:"נו, בואי נצא מהארון!"
"אוקיי, אני הבן שלך."
אבא שלי: "לכי קיבינימט."

גם אני אוהב אותך, אבא. אני ממש אוהב אותך, אבל כבר אין לי כוח. זה עלה לי עכשיו ואני יושב ובוכה ולא יודע.

למה אני מייחס לזה חשיבות רבה כל כך?