הייתי בארוחה עם חברים של המשפחה ובא לי להקיא אז ברחתי.
ארוחות וכל עניין חברתי מתחילים להציק לי שוב, אפילו אם אני לא מדבר על זה, ואני לא מדבר על זה.

החלומות הנוראיים עדיין יושבים מאחורי המוח ומאיימים עליי.
אני מדמיין את הקול של בתי כמו שהוא היה בחלום, וזה עושה לי לא טוב.

אני מרגיש אוהב, אהוב ועטוף מכל כיוון ובכל דרך אפשרית. החיוך שלו, הדיבור, העיניים,
הדברים הקטנים והלא חשובים לכאורה- הכל חשוב מאוד.
אני אוהב אותו כל כך. כל כך. יותר מהכל.

הבנתי את החידה שהוא חד לי!

(הנה היא, האם תצליחו לפתור אותה?)

כדי לפתור אותה תצטרכו לתחקר אותי. אין הגבלה על מספר השאלות שאפשר לשאול,

אבל אל תרמו! מי שנתקל בה בעבר- אל תגלו את הפיתרון. :)

-אנטי.