בכל פעם שמתחילה שנה חדשה, קשה לי להתרגל לספרה הבאה בתור ברצף השנים. בין אם זה ביומן, בין אם במכתבים, אפילו כאן קשה; קשה לי להרפות, קשה לי להיפרד, קשה לי להתנתק מהעבר. אולי זה הפחד לשחרר ממה שמוכר לי. 

את הטקס שלי עשיתי עם אמא שלי השנה, שתינו ישבנו יחד לצפות בסרט שאני צופה בו לבדי בכל ליל שנה חדשה, וזה היה שונה. זה הרגיש טוב- להפוך משהו מאוד שלי לאירוע משפחתי ולשתף את אמא שלי הרגיש טוב, אני לא ממש משתפת אותה בדברים יותר, ואולי הגיע הזמן.

בשנה שעברה התחלתי או חזרתי לעשות המון דברים שלא היה לי אומץ לסיים: התחלתי לחקור צמחונות, ומעדתי פה ושם; התחלתי תהליכי מעבר דירה שלא הגעתי בהם למעבר עצמו; חזרתי הנה, אבל בקושי כתבתי; חזרתי לקרוא מבלי לסיים ספר אחד; חזרתי לחקור את המיניות שלי מבלי להיות משויכת לאיש, מתוך פחד גדול- וזו, אולי, הייתה הטעות הגדולה ביותר- ככל שהגנתי על עצמי נסגרתי, וחששתי להתמסר לאחרים ולעצמי. זה עוול גדול.

מצד שני, ניסיתי לנסות, ואני גאה בעצמי על כך- קראתי קצת, למדתי קצת, רזיתי, יפיתי מעט, העצמתי את עצמי, עמדתי על שלי והכרתי אשים חדשים.

השנה אני מקווה לסיים את כל מה שלא סיימתי, או לפחות חלק מהדברים. אני מקווה לדבר יותר עם אמא שלי; להקשיב לפחדים שלי ולהילחם בהם בו זמנית; לכתוב כאן פעם ביום, אפילו כמה שורות, רק כדי לממש את התשוקה שלי; להתייצב ולמצוא לי מקום. אני חייבת את זה לעצמי ולסובבים אותי.

יש לי הרגשה שכל הניסיונות לנסות היו נחוצים ונכונים עבורי, וזו התחלה.