ישבתי מולך ושאלת אותי איך אני רואה את החיים שלי. זו שאלה מצחיקה, כי אין לי הרבה חיים ביד, אני תינוקת; אבל שאלת.

ישבתי מולך וניסיתי לנסח תשובה כלשהי, אבל כל מה שעלה לי לראש היה כמה שאין לי מושג.

הרי נאלצתי להתבגר בגיל צעיר מאוד, וכשזה קורה, רואים דברים אחרת.

החיים שלי הם הכנה למבחן גדול יותר ולרגע הנורא מכל. הם כמו טירונות, ואני לא ממש יכולה להרשות לעצמי להישבר תחת הלחץ.

אני אף פעם לא מצליחה לתאר לי מה את באמת חושבת או מה את רואה בי כשאני באה ויושבת מולך. את נשואה? יש לך ילדים? את מאמינה במשהו?

בסופו של דבר כל מה שיישאר לי ממך הוא ההבנה שלך, אני מניחה שגם זה לא מעט.