פעם אהבתי דם.

הוא ריתק אותי-

נוזל כחול

אדום

סגול

סגול

סגול

בתוך היד

איפה שלא רואים

או שומעים

אמרו שאני משוגע

עברתי שיט כזה או אחר

לא יודע

לא ידעתי מה

או איך

או מה קרה

בבטן של אמא שלי

(נהדרת בעיניי

הידיעה שתינוקות

מתהפכים וצפים

הרחק במחשבתם)

הלא

אני הייתי

כלוא.

זה מסביר כל כך הרבה דברים

והיום דם מבעית אותי

כי הוא פראי כמוני

ואני חי

ואני חיה

אתה,

אתה מרתק בעיניי.

אל תסתיר ממני דבר.

ספר לי

לפרטי פרטים,

על כל רובד

שמכילה דעתך.

אני צמאה,

רעבה,

רוצה.

בבקשה.

"גברת," שאלת

"זונה קטנה," אמרת

"תגידי מה את רוצה."

שתקרע את העור שלי

שתזחל לתוכי ותחיה בי

באכזריות אבל

כאילו תמיד היית שם

ותפריע לי לחשוב

ולנשום

ולהיות

ובו בזמן

תן לי להיות חופשיה

בשבילך

ולמענך

כדי שאוכל לסגוד

כמו היית ישו

או מריה

או יהוה

ששולט בשוטים

מיום היוולדם.

השיר הבא נכתב לאחר יקיצה מחלום. אל דאגה, הכל בסדר איתי.

לילו רצתה מיים.

אז הנחתי את שפת הגביע על שפתיה, קרוב.

"תבקשי יפה."

מלמלה "אדוני",

והשקתי אותה עד שנגמר.

לילו רצתה שאישן לצידה

כי הלילה ההוא היה קר.

עטפתי אותה,

ונרדמנו.

לילו רצתה לשרת אותי.

עניין אותה מה יקרה אם אטפטף עליה שעווה.

אותי זה פחות עניין.

אז כשלילו אמרה שתשרת אחר,

הצמדתי אותה עם הגב לקיר,

והעברתי את הסכין הקטנה על היד שלה,

כדי לקשטה באדום.

"אחרי הכל, לילו-

את תהיי שלי. ולא שלו."