הבית חזר. כבר תכננתי לעבור לפלטפורמה אחרת, לעשות את השינוי שדורשים מאיתנו לעשות, להתקדם הלאה; אבל משהו כואב לי בפנים, אני לא מסוגלת. יש בתים אחרים, אבל הם לא ישרא.

שום דבר לא ידמה לישרא אף פעם, ואי אפשר לוותר על הקסם שקורה פה.

ובכל זאת, כדאי? אי אפשר שלא להרגיש שאנחנו על זמן שאול, ואני מפחדת על היצר ועל היצירה שלי, אני מודה. אבל לא מצאתי חלופה טובה יותר.

נזכרתי בך שוב, אחרי 5 שנים.

את יודעת, את עדיין עולה לי לראש לפעמים.

ידעת בדיוק איך להתעסק איתי.

תמיד התאהבתי בבלתי מושגות.

לא כי הן היו מאתגרות, רק...

יש בכן משהו.

אתן תמיד מאוד שמחות,

או עצובות עד כאב.

גם את התנהגת כך.

כל מה שרציתי היה

לחבק

ואף פעם לא הייתה לי הזדמנות.

ודאי איזה שד רודף אותי,

קללה שלא מקלה על שכחה.

לאחרונה אדוני נפרד ממני,

כי הוא התאהב.

אני מאוד שמחה בשבילו.

בשבילם.

ועכשיו אני מחכה

שיבוא מישהו-

אהיה לו אתגר

והשיחות איתו יהיו שחמט.

נשחק שעות.

נוכל לדבר באמת.

לא ממש משנה לי בן כמה הוא יהיה,

יודעים?

יותר מדי אנשים עזבו,

ואני נפתחת ונסגרת,

מתכווצת לאיטי

מכל בחינה.

הסקרנות

לא תהרוג אותי.

היא תפרה אותי.

היא תיכנס אליי

במכה אחת,

תמלא,

ותצא כשאשבע.

העניין הוא

שאיני יודעת

שובע.

וגם כאשר

יודעת,

הסקרנות

עדיין

חיה בתוכי;

נעה לאט,

אבל בטוח.

אני סקרנית

כל כך.

עד לאן

אפשר להגיע?