טעמתי אותך פעם.

ככל שיכולתי, עד הסוף,

לא ויתרת לי לרגע.

התבוננתי בך וראיתי את ההשתקפות

של הפחדים הכי עמוקים שלי. שחלילה לא ארפה,

שלא אניח לך, שלא אעצור,

וראיתי גם תשוקה פראית ורצון כזה 

וכל כך הרבה גאווה,

שהרי בנקודות כאלה מתפכחים.

אני מתקשה להירדם בלילה ומתגעגעת לדברים קטנים שמעולם לא חוויתי:

לישון ליד הרגליים שלך, 

לנשק אותן בבוקר, 

להסתכל לך עמוק בעיניים ולהגיד "בוקר טוב" ו"תודה" כשתלטף את ראשי.

אני מתגעגעת לתודות הללו ולענווה שהן מביאות איתן;

כמה פשטות יש בהן, כמה נכונות הן.

כמה מאושרת אני כשאני מסבה לך גאווה. 

אני מבקשת ממך,

אדוני-

תן לי לשתות את

הדם של עצמי.

קצת.

רק קצת.

לצייר איתו ציור.

אות.

סימן.

לכתוב איתו

את מה

שאתה ואני 

יודעים.

אני אמרח שכבה ראשונה

של פודרה

וקונסילר, כדי שלא תראה

כמה אני עייפה.

אצבע את עפעפיי בשחור,

ואת שפתיי באדום, כי

עברתי שינוי ברור,

ואני דומה למי שהייתי

בגלגולי הקודם.

אליזבת.

ואתה תאכיל אותי

בברוטאליות,

עד שאקיא מהעומס בפי,

רק כדי שאוכל לעמוד לשירותך

עוד קצת,

עוד הרבה,

כמו שאתה אוהב,

וכמו שאני משתוקקת.

הכל יימרח ויטשטש,

הסערה בתוכי תצא החוצה

בשלמותה,

פצעים ייפתחו וייסגרו באיטיות.