קשה היה לי לדעת מה הסתרת מפניי, ומעולם לא הייתי זהירה כל כך. לא הרגשתי צורך. אבל הייתי צריכה להרגיש.

הייתי יציבה כמו עלה ואתה היית יציב כמו מים, החזקת ולא החזקת אותי,

אבל לא יכולתי לעמוד בפניך, היה בך משהו, אהבה עזה כלפיי. אם כי אני לא חושבת שהתכוונת באמת.

ליווית לא ליווית, היית-לא-היית, והשארת אותי לדמם.

שהרי תמיד הייתי ילדה סקרנית, 

ותמיד שאלתי שאלות,

ותמיד רציתי לדעת;

רציתי לדעת גם למה שאלת אותי

מה בדיוק ראיתי

ובסוף הבנתי גם למה שניכם הגעתם למבוי סתום. 

שקט כזה היה שם,

רוגע כזה,

שכרון חושים כזה.

מישהו קשר אותי,

וזה כבר לא היה מוזר,

כי אנשים מאוד אוהבים אותו,

את היצירה הזו,

את הגוף שלי.

שיבארי הוא עדיין פריווילגיה,

אבל אני כבר לא מסתכלת מהצד.

אני שם, כולי.

מישהו התרכז כל כך בכל מה שהוא עשה, וקשר,

ואני ישבתי יפה ובשקט והרגשתי איך כל חיכוך עם החבל

נספח אל העור שלי ומהפנט אותי, כל פעם קצת.

מעולם לא פחדו מהגוף שלי,

רק אני פחדתי ממנו.

אבל באותו יום ראיתי אותי באמת.

הרגשתי יפה.