קשה היה לי לדעת מה הסתרת מפניי, ומעולם לא הייתי זהירה כל כך. לא הרגשתי צורך. אבל הייתי צריכה להרגיש.

הייתי יציבה כמו עלה ואתה היית יציב כמו מים, החזקת ולא החזקת אותי,

אבל לא יכולתי לעמוד בפניך, היה בך משהו, אהבה עזה כלפיי. אם כי אני לא חושבת שהתכוונת באמת.

ליווית לא ליווית, היית-לא-היית, והשארת אותי לדמם.

בשבוע האחרון ראיתי שוב את:

הסימנים הכחולים על פנים הזרוע,

מאחורי הירך,

הכוויה שם.

גיליתי את:

הכתם האדום על הבטן.

השריטות על הצוואר.

הכתם האדום בין עצמות הבריח,

ומסתבר שהפצע שנפתח בכף הרגל הגליד כליל.

הבנתי שאני מתגעגעת לכאב הפיזי.

נזכרתי איך נרעדתי קצת כשהוא ליטף את הצלקת,

ואת הכוויה שמתקרבת לבטן.

קצת.

אני נקרעת,

קצת.

חלק מהתפקיד שלי בעבודה הוא לתחזק את עמוד הפייסבוק של המוסד הקהילתי בו אני עובד.

כשנכנסתי לפייסבוק הבוקר כדי להמשיך לשווק, כהרגלי, נתקלתי בידיעה שהכאיבה לי מאוד.

קראו לה מאי פלג.

קראו לה מאי פלג, והיא הייתה אישה טרנסית יפהפיה.

חזקה ועוצמתית.

את מאי הכרתי רק במותה.

מאי מתה בגלל חוסר צדק.

העולם לא למד מההתאבדות המזעזעת של לילה אלקורן, הא?

עוד נפש נוספה לרשימות של יום הזיכרון הטרנסג'נדרי, שייערך ביום חמישי הקרוב.

בא לי לבכות.

שירות הייעוץ הפתוח של הבית הפתוח יעמוד לרשות כל אדם שנמצא במצוקה או מרגיש שהוא צריך לדבר.

כמו כן, ניתן להתקשר לער"ן (עזרה ראשונה נפשית) 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בטלפון 1201.

"יש עם מי לדבר" - 03-6205591, בימים א'-ה', בשעות 19:30-22:30.

שירות "ברוכות הבאים"- 03-5252896, שלוחה 112.

לפני כמה שבועות פרסמתי את השיר שלי, "אמנות הלבקש", בקבוצת פייסבוק שנועדה לכתיבה אירוטית.

מישהו פנה אליי בהודעה פרטית.

מישהו שאני מכירה.

מישהו שככל הנראה חשב שזה שנישקתי אותו בנובי גוד סתם, מעניק לו "זכות ראשונים" על גופי.

בילדותי לימדו אותי להתבייש, להסתיר את המיניות שלי, להאמין שהיא לא דבר בריא לי.

לימדו אותי להדחיקה בכל כוחי.

אהבתי בסוד.

אהבתי בירידה למרתף, למחתרת, מאחורי קירות או דלתות סגורות- ולא מחשש לחוסר פרטיות, לא. היה שם פחד.

בכיתה ט' הפסקתי לפחד, כי הבנתי שרק אני יכולה להחליט איך להתנהל בעולם.

אני סאבית. אני כלבה קטנה. אני אוהבת שמחנכים אותי, אני אוהבת שסוטרים לי. אני אוהבת שמושכים לי בשיער.

אני אפילו אוהבת את הרעיון שישתינו עליי. כן. שיסמנו אותי.

שישתמשו בי.

ואני לא מתביישת בזה. אני לא.

אין זה אומר שאני צועקת את זה בראש כל חוצות,

אבל כשמבקשים לקרוא קטעים שכתבתי, אין לי בעיה להראות את השירים הללו.

כי אני לא חושבת שבדס"מ הוא עילה לבושה.

אבל טיפוסים כמוהו...

הם גורמים לי לרצות להתלבש כמו בעבר, ולהיבלע בתוך עצמי.

אם שיתפתי בכאב שלי, באורחי חיי או בפנטזיות שלי, זו לא הזמנה.

למעשה, עד שלא ביקשתי מפורשות, זו לא הזמנה.

אני לא רכוש מטבעי.

אני בוחרת להיות רכוש.

וזה ההבדל.