הבית חזר. כבר תכננתי לעבור לפלטפורמה אחרת, לעשות את השינוי שדורשים מאיתנו לעשות, להתקדם הלאה; אבל משהו כואב לי בפנים, אני לא מסוגלת. יש בתים אחרים, אבל הם לא ישרא.

שום דבר לא ידמה לישרא אף פעם, ואי אפשר לוותר על הקסם שקורה פה.

ובכל זאת, כדאי? אי אפשר שלא להרגיש שאנחנו על זמן שאול, ואני מפחדת על היצר ועל היצירה שלי, אני מודה. אבל לא מצאתי חלופה טובה יותר.

קשה היה לי לדעת מה הסתרת מפניי, ומעולם לא הייתי זהירה כל כך. לא הרגשתי צורך. אבל הייתי צריכה להרגיש.

הייתי יציבה כמו עלה ואתה היית יציב כמו מים, החזקת ולא החזקת אותי,

אבל לא יכולתי לעמוד בפניך, היה בך משהו, אהבה עזה כלפיי. אם כי אני לא חושבת שהתכוונת באמת.

ליווית לא ליווית, היית-לא-היית, והשארת אותי לדמם.

שש שנים עברו מאז שעברתי דירה, וקשה שלא לחשוב על זה. זאת אומרת, שש שנים הן הרבה זמן. הייתי כל כך צעירה.

לא אהבתי את הבית החדש, ופחדתי לישון בו. החלל לא הרגיש לי מוכר ואפילו המיטה שלי, שהייתה אותה המיטה, לא הרגישה כך.

הנוף מהחלון השתנה, החברות שלי נעלמו גם הן. שקט מוחלט.

אם הייתי נשארת בבית הקודם, המצב היה זהה.