שהרי תמיד הייתי ילדה סקרנית, 

ותמיד שאלתי שאלות,

ותמיד רציתי לדעת;

רציתי לדעת גם למה שאלת אותי

מה בדיוק ראיתי

ובסוף הבנתי גם למה שניכם הגעתם למבוי סתום. 

לפני כשלוש שנים אמא שלי חלתה.

לא הייתי בבית באותו לילה, אבל אמרו לי שהכל קרה מאוד מהר- רגע אחד היא הייתה בסדר, ובזה שאחריו כבר לא.

היא קצת איבדה את עצמה, וזה היה מפחיד. לא רציתי שהיא תאבד את עצמה. לא רציתי שתאבד דבר, רציתי אותה לידי.

היא התאוששה והחלימה, ומאז היכתה בי ההכרה שאמא שלי מזדקנת ושיום אחד היא תנזול לי בין האצבעות ולא אוכל לתקן.

לא יכולתי שלא לשים לב כמה שונה הייתי כשאתה הוגבלת.

וכמה שונה ומבעית,

ומעצים, ונפלא,

ומתוקן ומקובל היה

להתקיים בתוך החור השחור של עצמי, של הנשמה הכאובה והרוצה שלי,

ובמקום הזה, להרגיש חזקה.

יפה.

מושכת.

להרגיש שאני ראויה לאהבה, למבטים מעריצים, לכניעה של עצמי, ל"אני" הכי טהור שלי.

להרגיש שאני ראויה להכל.

מסתכלים עליי.

מישהו מתבונן. מישהו מחכה.

מישהו רוצה לשחוט אותי. אני יודעת את זה.

אני מרגישה יותר ממבט אחד צורב את דמותי.

אני נמצאת בתחום הריק הריק ביותר.

דבר מלבד דיונות. דבר מלבד חול וחום.

דבר מלבד הגבלה, ומסתכלים עליי.

אני מרגישה הכל.

הראש. הראש עובד.

אין לך רגליים, יש כאן חול.

אין לאן ללכת.

אני קטנטונת, ואני לא יכולה.

אבל אני יכולה להדוף אותם. לא?

הממ. לא. לא.

אני יכולה לתמרן אותם.

אני יכולה לדבר במתיקות.

אני יכולה לשכנע אותם לקחת אותי,

ולערוף את ראשם בשנתם.

לא, את לא. תהיי הגיונית. את הדם שלך הם רוצים.

לא את הנשיקות שלך, לא את הכוס הצר.

רק דם.

חומרים אף פעם אינם מושמדים. קראתי על זה.

אז למה להילחם?

אני אף פעם לא אמות.

אני חומר.

המאכלת מנצחת אותי בסיבוב הזה.