עליי להתחשב באחרים, ומיטתי קטנה כמוני. כוך רך וחמים שבדידותי מהדהדת מתוכו.

אסור לי לעטוף אף אחד.

אסור לי להתחמם באורה של הילת שקט.

אסור לאף אחד לגעת בי,

אבל בין כה לא נשאר הרבה,

ואם הייתה לי קליפה, אולי הייתי שלמה יותר.

כבר שבועיים שהשינה שלי לא מסודרת ואני לא אוכלת כמו שצריך, ומסתבר שרזיתי. זה קצת מוצא חן בעיניי ואני קצת מפחדת.

לא אכלתי כמו שצריך כבר יומיים.

אני צריכה להגיע אליו. אני ממש צריכה להגיע לשם. אני צריכה שיתעללו בי קצת, אני צריכה שיתגאו בי במקום הזה, אני צריכה להתמסר. בחיי, כמה שאני אתן בשביל זה עכשיו.

ובכן,

מסוף 2011 אני מרגיש ריק.

אין לי הרבה חברים, אני לא אדם שמסתדר יפה בסביבה חברתית. אולי נדמה לסובבים אותי שכן, אבל האמת היא שאני חרד.

אני מפחד גם שלא יאהבו אותי, ונמנע מכל סיטואציה חיובית (כמו דייטים) ומכל חשיפה של עניין אישי לפרטיו (כמו, למשל, הדיכאון) מחשש שיאהבו אותי פחות, או ירתעו.

במהלך מערכת היחסים האחרונה שהייתה לי, הרגשתי שמתחיל הדיכאון שוב. לא יכולתי להרשות לעצמי לספר לו מה לא בסדר. כי לא רציתי שהוא יעזוב אותי.

העולם נוראי בעיניי.

אני לא יכול לספר גם לשולט שלי, אפילו שהוא הכי מדהים שיש, הוא נשוי ואני לא רוצה להכביד.

כבר ארבע שנים שאני לא רוצה להכביד על בני אדם באופן פעיל. כל חיי הרגשתי ככה, בעצם.

אני מיותר, מיותר, מיותר.

האקסית שלי התארסה אתמול.

אני אוהבת דם.

אני אוהבת את הצבע העשיר שלו,

אני אוהבת את הנחילים שהוא מותיר אחריו,

ואני אוהבת להשתעשע עם סף הכאב של עצמי.

אבל אני הכי אוהבת כשאין לי מה להסתיר.

אין מילים יפות.

אני יכולה לרדת הכי נמוך, אתה יודע?

אני יכולה.

אני יכולה לספוג סטירות ולחייך.

ולטבוע.

וללקק.

אני יכולה להיות זונה.

אתה יודע שאני רוצה,

דיברתי איתך במילים אחרות מאלו שדיברתי בדרך כלל.

תגיר את הדם שלי על הרצפה.

מוזר? לא.

לא מוזר. לא מוזר בכלל.

אני חור קטן וחסר תועלת

שצריך להוכיח שיש לו תועלת, נכון?

ואני אבלע את הזין שלך, יום אחד.

כמה שאוכל ויותר.

אני אבלע מה שתרצה.

אני אבלע את עצמי, יום אחד.

תיכנס.