נזכרתי בך שוב, אחרי 5 שנים.

את יודעת, את עדיין עולה לי לראש לפעמים.

ידעת בדיוק איך להתעסק איתי.

תמיד התאהבתי בבלתי מושגות.

לא כי הן היו מאתגרות, רק...

יש בכן משהו.

אתן תמיד מאוד שמחות,

או עצובות עד כאב.

גם את התנהגת כך.

כל מה שרציתי היה

לחבק

ואף פעם לא הייתה לי הזדמנות.

ודאי איזה שד רודף אותי,

קללה שלא מקלה על שכחה.

אני אוהבת דם.

אני אוהבת את הצבע העשיר שלו,

אני אוהבת את הנחילים שהוא מותיר אחריו,

ואני אוהבת להשתעשע עם סף הכאב של עצמי.

אבל אני הכי אוהבת כשאין לי מה להסתיר.

אין מילים יפות.

אני יכולה לרדת הכי נמוך, אתה יודע?

אני יכולה.

אני יכולה לספוג סטירות ולחייך.

ולטבוע.

וללקק.

אני יכולה להיות זונה.

אתה יודע שאני רוצה,

דיברתי איתך במילים אחרות מאלו שדיברתי בדרך כלל.

תגיר את הדם שלי על הרצפה.

מוזר? לא.

לא מוזר. לא מוזר בכלל.

אני חור קטן וחסר תועלת

שצריך להוכיח שיש לו תועלת, נכון?

ואני אבלע את הזין שלך, יום אחד.

כמה שאוכל ויותר.

אני אבלע מה שתרצה.

אני אבלע את עצמי, יום אחד.

תיכנס.

זה משחק שהוא לא משחק.

זה משחק של ילדים גדולים.

את חושבת שזה מצחיק?

גררת אותי אל מול הקיר.
תסתכלי במראה.

תסתכלי על עצמך.

את רואה את הצוואר הזה?

הוא נקי מדי.

תסתכלי טוב,

תסתכלי על התנועות הטבעיות

של החזה שלך

כשהריאות מתמלאות באוויר יקר.

את תתגעגעי לזה.

עיניים חומות מול עיניים שחורות.

הצמדת אותי לקיר וחנקת כל כך חזק.

ספרת עם העיניים עד עשר,

שחררת אותי מהלפיתה שלך.

אני אוציא מהכוס שלך כל מה שאני יכול,

כמה שארצה,

מתי שארצה,

שוב, ושוב, ושוב.

צעצוע קטן.

בשבוע האחרון ראיתי שוב את:

הסימנים הכחולים על פנים הזרוע,

מאחורי הירך,

הכוויה שם.

גיליתי את:

הכתם האדום על הבטן.

השריטות על הצוואר.

הכתם האדום בין עצמות הבריח,

ומסתבר שהפצע שנפתח בכף הרגל הגליד כליל.

הבנתי שאני מתגעגעת לכאב הפיזי.

נזכרתי איך נרעדתי קצת כשהוא ליטף את הצלקת,

ואת הכוויה שמתקרבת לבטן.

קצת.

אני נקרעת,

קצת.