הבית חזר. כבר תכננתי לעבור לפלטפורמה אחרת, לעשות את השינוי שדורשים מאיתנו לעשות, להתקדם הלאה; אבל משהו כואב לי בפנים, אני לא מסוגלת. יש בתים אחרים, אבל הם לא ישרא.

שום דבר לא ידמה לישרא אף פעם, ואי אפשר לוותר על הקסם שקורה פה.

ובכל זאת, כדאי? אי אפשר שלא להרגיש שאנחנו על זמן שאול, ואני מפחדת על היצר ועל היצירה שלי, אני מודה. אבל לא מצאתי חלופה טובה יותר.

בשבוע האחרון ראיתי שוב את:

הסימנים הכחולים על פנים הזרוע,

מאחורי הירך,

הכוויה שם.

גיליתי את:

הכתם האדום על הבטן.

השריטות על הצוואר.

הכתם האדום בין עצמות הבריח,

ומסתבר שהפצע שנפתח בכף הרגל הגליד כליל.

הבנתי שאני מתגעגעת לכאב הפיזי.

נזכרתי איך נרעדתי קצת כשהוא ליטף את הצלקת,

ואת הכוויה שמתקרבת לבטן.

קצת.

אני נקרעת,

קצת.

"נחמה היא זמנית, בנים יהיו בנים, בנות יהיו בנות."

המשפט הזה התנגן לי בראש כל היום. וזה מצחיק אותי, כי הוא לא נכון.

הוא שווה ערך למשפט "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בורות היא כוח."

מלחמה אינה שלום. שלום הוא הפסקת אש.

חירות ועבדות...

 ישנה עבדות כואבת,

ומנגד ישנה עבדות מתוקה מאוד.

תלוי איך מסתכלים על זה.

בורות היא לא כוח, ידע הוא כוח.

בורות היא מגן, והגיע הזמן שנשיל אותו.

א' באה מירושלים כדי להוציא אותי מהמיטה.

"בנים לא יהיו בנים, אתה תראה שיבוא מישהו שיגרום לך להבין."

ואז היא אמרה, "אוכל הוא נחמה. אנחנו צריכים אוכל."

אז אכלנו.

היה נחמד.

היא סיפרה לי על העבודה שלה. סיפורים מצחיקים, יש לה, לא'. הם גורמים לי להרגיש.

ואז היא הייתה עייפה, אז ישבנו על ספסל, מול המזרקה בכיכר,

והיא הניחה את ראשה על ברכיי, ונרדמה.

הרגשתי שוב במין שלמות מרגיעה, כאילו העולם התייצב.

ניו זילנד, 1969. קרדיט

הו, ומחר אני מסתפר.

הוא אמר שהוא לא רוצה שאתאשפז.

אמרתי,

"גם אני לא, זה הדבר האחרון שאני רוצה.

אבל אתה יודע למה כן?

כי כשחתכתי לפני כמה ימים

זה הרגיש הרבה יותר טוב ממה שפעולה כזו אמורה להרגיש,

ואני מפחד. "

יש אנשים שחותכים כדי למות.

אני חותך כדי להרגיש.

תדמיינו שהתודעה שלכם

משוטטת בערפל,

ושום דבר לא מעניין,

שום דבר לא מרגש,

או מפתיע.

מעין חומר מבודד על הלב.

ככה אני מרגיש,

אבל זה לא רגש.

אין רגש.

אני רוצה

להרגיש

משהו.