ישבתי בתור לפסיכיאטר. כשהגעתי לשם ראיתי אישה שהניחה את כפות הידיים שלה זו בתוך זו. הן יצרו מעין תנוחת תפילה או קבלה ממושמעת של גורל אכזר.

ישבתי מולה וחיבקתי את עצמי ברישול פתטי. התגרדתי.

יש רוטינת-כפות-ידיים אצלי ואצל עוד מישהי.

אם אף אחד לא מגן עלייך, תגני על עצמך.

אני מעלה את מינון הואלפורל.

הוא נתן לי את אחד הספרים שלו כנחמה.

אחזיר אותו בפגישה הבאה.

הוא גם קרא את "האמן ומרגריטה".

מזוכיסטית תמיד הייתי. אבל הפעם מתחתי את הנפש שלי לקצה, במו ידי.

בשבוע האחרון ראיתי שוב את:

הסימנים הכחולים על פנים הזרוע,

מאחורי הירך,

הכוויה שם.

גיליתי את:

הכתם האדום על הבטן.

השריטות על הצוואר.

הכתם האדום בין עצמות הבריח,

ומסתבר שהפצע שנפתח בכף הרגל הגליד כליל.

הבנתי שאני מתגעגעת לכאב הפיזי.

נזכרתי איך נרעדתי קצת כשהוא ליטף את הצלקת,

ואת הכוויה שמתקרבת לבטן.

קצת.

אני נקרעת,

קצת.