שהרי תמיד הייתי ילדה סקרנית, 

ותמיד שאלתי שאלות,

ותמיד רציתי לדעת;

רציתי לדעת גם למה שאלת אותי

מה בדיוק ראיתי

ובסוף הבנתי גם למה שניכם הגעתם למבוי סתום. 

לפני כשלוש שנים אמא שלי חלתה.

לא הייתי בבית באותו לילה, אבל אמרו לי שהכל קרה מאוד מהר- רגע אחד היא הייתה בסדר, ובזה שאחריו כבר לא.

היא קצת איבדה את עצמה, וזה היה מפחיד. לא רציתי שהיא תאבד את עצמה. לא רציתי שתאבד דבר, רציתי אותה לידי.

היא התאוששה והחלימה, ומאז היכתה בי ההכרה שאמא שלי מזדקנת ושיום אחד היא תנזול לי בין האצבעות ולא אוכל לתקן.

ובכן,

מסוף 2011 אני מרגיש ריק.

אין לי הרבה חברים, אני לא אדם שמסתדר יפה בסביבה חברתית. אולי נדמה לסובבים אותי שכן, אבל האמת היא שאני חרד.

אני מפחד גם שלא יאהבו אותי, ונמנע מכל סיטואציה חיובית (כמו דייטים) ומכל חשיפה של עניין אישי לפרטיו (כמו, למשל, הדיכאון) מחשש שיאהבו אותי פחות, או ירתעו.

במהלך מערכת היחסים האחרונה שהייתה לי, הרגשתי שמתחיל הדיכאון שוב. לא יכולתי להרשות לעצמי לספר לו מה לא בסדר. כי לא רציתי שהוא יעזוב אותי.

העולם נוראי בעיניי.

אני לא יכול לספר גם לשולט שלי, אפילו שהוא הכי מדהים שיש, הוא נשוי ואני לא רוצה להכביד.

כבר ארבע שנים שאני לא רוצה להכביד על בני אדם באופן פעיל. כל חיי הרגשתי ככה, בעצם.

אני מיותר, מיותר, מיותר.

האקסית שלי התארסה אתמול.

אני לא זוכרת לפני כמה זמן נפטרת, אבל אני זוכרת איך הודיעו לי.

הודיעו לי בטלפון.

אני חושבת על זה שיכולת להיות בת 19 היום. על איך החברים שלך הכינו לך פינת זיכרון בבית הספר. דרכים מוזרות יש לבני אדם להתאבל.

בכיתי כשהודיעו לי, ומאז לא בכיתי יותר. אבל היום בכיתי. חשבתי על זה שלא יכולתי להיות בחברתך בפעם האחרונה, כי כבר סיימתי תיכון, ואת לא סיימת.

מיד אחר כך חשבתי על מה שיקרה אם אראה אותך שוב. ועל איך שפרופיל הפייסבוק שלך מוצף הספדים ותמונות של הילדה שהיית. בליל מחשבות מעורפלות.

אני שונאת ימי הולדת של אנשים מתים, בעיקר כשהכרתי את האנשים המתים האלה, וכל רגע בהם נעים בערך כמו מגע ברזל מלובן על העור, ומעודן בערך כמו קפיצה אל מוות בטוח מהגג של עזריאלי.

יום הולדת שמח, קטנה.