כשתשכב לצדי הלילה

יהיו הברות שלא יצאו מפי-

כי קולי יעלם, ואשקוט.

עיניים יוצפו בדמעות רפאים

ולא אוכל לידך המלטפת,

לצלך המגונן;

לא אוכל לידיים עוטפות,

ולירך אל ירך 

או לשפתיים מגששות. 

לא אוכל להיות.

לפני כמה שבועות פרסמתי את השיר שלי, "אמנות הלבקש", בקבוצת פייסבוק שנועדה לכתיבה אירוטית.

מישהו פנה אליי בהודעה פרטית.

מישהו שאני מכירה.

מישהו שככל הנראה חשב שזה שנישקתי אותו בנובי גוד סתם, מעניק לו "זכות ראשונים" על גופי.

בילדותי לימדו אותי להתבייש, להסתיר את המיניות שלי, להאמין שהיא לא דבר בריא לי.

לימדו אותי להדחיקה בכל כוחי.

אהבתי בסוד.

אהבתי בירידה למרתף, למחתרת, מאחורי קירות או דלתות סגורות- ולא מחשש לחוסר פרטיות, לא. היה שם פחד.

בכיתה ט' הפסקתי לפחד, כי הבנתי שרק אני יכולה להחליט איך להתנהל בעולם.

אני סאבית. אני כלבה קטנה. אני אוהבת שמחנכים אותי, אני אוהבת שסוטרים לי. אני אוהבת שמושכים לי בשיער.

אני אפילו אוהבת את הרעיון שישתינו עליי. כן. שיסמנו אותי.

שישתמשו בי.

ואני לא מתביישת בזה. אני לא.

אין זה אומר שאני צועקת את זה בראש כל חוצות,

אבל כשמבקשים לקרוא קטעים שכתבתי, אין לי בעיה להראות את השירים הללו.

כי אני לא חושבת שבדס"מ הוא עילה לבושה.

אבל טיפוסים כמוהו...

הם גורמים לי לרצות להתלבש כמו בעבר, ולהיבלע בתוך עצמי.

אם שיתפתי בכאב שלי, באורחי חיי או בפנטזיות שלי, זו לא הזמנה.

למעשה, עד שלא ביקשתי מפורשות, זו לא הזמנה.

אני לא רכוש מטבעי.

אני בוחרת להיות רכוש.

וזה ההבדל.

שינויים יוצרים גלים של ריאקציות.

מחר אסתפר,

ולפחות איראה מעט קרוב יותר

למי שאני.

הלוואי שלא יחטטו לי במכנסיים.

"אנחנו מחכים לך. מתרגש?"

כן.

תמיד חיכית ליום הזה.

ידעת שזה יבוא,

ספרת את הימים עד התאריך

הזה.

אתה ילד גדול.

אתה ילד גדול,

והתחפושות קטנות עלייך.

אמא לא לידך,

ואין צורך, למרות שלא היה

מזיק לשמוע מילה טובה ממנה.

בחרת לך בקפידה את

הדברים ששווים התקוממות

משך שנים.

אתה עדיין אותו אדם,

אישיותך אינה השתנתה.

אתה מזיע,

אתה רועד.

אתה נכנס לשם

בתחפושת,

יוצא כמו מי שתמיד היית,

יודע שאולי יפסיקו לדבר איתך

אבל זה בסדר,

כי מי שאוהב אותך יישאר.

אתה מתקן את מינך.

אבל המין החדש לא משנה

את התחביבים,

האמונות.

הוא לא משנה אותך.