כשתשכב לצדי הלילה

יהיו הברות שלא יצאו מפי-

כי קולי יעלם, ואשקוט.

עיניים יוצפו בדמעות רפאים

ולא אוכל לידך המלטפת,

לצלך המגונן;

לא אוכל לידיים עוטפות,

ולירך אל ירך 

או לשפתיים מגששות. 

לא אוכל להיות.

הגוף בן עשרים ושלוש

והנשמה בת ארבעים;

כשהנשמה בת ארבעים, היא גדלה ומתקדמת:

חמישים-שישים-שבעים.

היא חושבת על המוות המתקרב ועל הבדידות המכרסמת באחורי הראש

כמו טפיל, עכברוש או מחלה ממארת.

וכשאדם יושב וחושב וחושב כל כך הרבה,

גם בגיל עשרים ושלוש יצמחו לו כמה קמטים.

לפני כשלוש שנים אמא שלי חלתה.

לא הייתי בבית באותו לילה, אבל אמרו לי שהכל קרה מאוד מהר- רגע אחד היא הייתה בסדר, ובזה שאחריו כבר לא.

היא קצת איבדה את עצמה, וזה היה מפחיד. לא רציתי שהיא תאבד את עצמה. לא רציתי שתאבד דבר, רציתי אותה לידי.

היא התאוששה והחלימה, ומאז היכתה בי ההכרה שאמא שלי מזדקנת ושיום אחד היא תנזול לי בין האצבעות ולא אוכל לתקן.

ובכן,

מסוף 2011 אני מרגיש ריק.

אין לי הרבה חברים, אני לא אדם שמסתדר יפה בסביבה חברתית. אולי נדמה לסובבים אותי שכן, אבל האמת היא שאני חרד.

אני מפחד גם שלא יאהבו אותי, ונמנע מכל סיטואציה חיובית (כמו דייטים) ומכל חשיפה של עניין אישי לפרטיו (כמו, למשל, הדיכאון) מחשש שיאהבו אותי פחות, או ירתעו.

במהלך מערכת היחסים האחרונה שהייתה לי, הרגשתי שמתחיל הדיכאון שוב. לא יכולתי להרשות לעצמי לספר לו מה לא בסדר. כי לא רציתי שהוא יעזוב אותי.

העולם נוראי בעיניי.

אני לא יכול לספר גם לשולט שלי, אפילו שהוא הכי מדהים שיש, הוא נשוי ואני לא רוצה להכביד.

כבר ארבע שנים שאני לא רוצה להכביד על בני אדם באופן פעיל. כל חיי הרגשתי ככה, בעצם.

אני מיותר, מיותר, מיותר.

האקסית שלי התארסה אתמול.