נתקלתי בקליפ הזה שוב, ונזכרתי בביקורת שכתבתי אז, אחרי שצפיתי בסרט. אשתף כאן.

"בתור אדם נכה, אני מודעת לתלות. חייתי אותה, נשמתי אותה.
לא לסמוך על עצמך, כי אי אפשר.
כי איך?
לסמוך על מילה והחלטה של מישהו אחר כי "זה מה שטוב בשבילך," ואפילו אם לא- מי יקשיב לך? הם יודעים יותר טוב! לא?
אין ספק שהסרט הזה היה בעיטה בבטן בשבילי...
המשחק יוצא מן הכלל. דאנה איבגי מצליחה להעביר את המחוות הקטנות שעשיתי, (מסיבות אחרות כמובן), חוויתי ו\או ראיתי מהצד בצורה אמינה עד כדי לא-מציאותית, ומענגת.
למרות שהוא קורע לגזרים, פורץ גבולות, נוקב וקשה באופן לא יאומן- הוא גאווה לקולנוע הישראלי. משמעותי, אמיתי, לא מתבייש לחשוף פצעים פתוחים.
בעיניי זו יצירת מופת מדהימה. זה קולנוע.
רוצו לראות, אתם.ן חייבים.ות. הוא משאיר חותם המון זמן, וישנה את נקודת המבט שלכם.
הרגשתי שדיברו בשבילי וכל מה שהרגשתי בבסיסו הועבר בצורה הטובה ביותר שיכולה להיות.
נפלא." 

***

כואב לי קצת בפנים עכשיו.

קראתי השבוע משפט: "אנשים ממהרים לשפוט בדס"מ מכיוון שהם רואים את האקט ולא את מערכת היחסים שמאחוריו."

אני מסכים.

האדון שלי, לפני היותו האדון שלי, הוא ידיד טוב שלי. אנחנו מדברים גם סתם, וצוחקים הרבה, והוא ממש חמוד.

כל מה שאני עושה ואעשה איתו ייעשה אך ורק בהסכמה מלאה של שנינו.

בדס"מ הוא לא רק כאב בעיניי. זאת אומרת, הכאב, ההשפלה, כולם משחקים תפקיד, אבל-

אני סומך עליו מספיק כדי לאפשר לו להשתמש בי.

ולמרות שהוא משפיל וכו', הוא מפסיק ברגע שאני אומר שהגענו לגבול.

הוא לעולם לא מנצל אותי.

הוא שואל לשלומי כמה שעות אחר כך או ביום למחרת. (אני מבקש לנקות את הראש).

אכפת לו ממני.

פעם אהבתי דם.

הוא ריתק אותי-

נוזל כחול

אדום

סגול

סגול

סגול

בתוך היד

איפה שלא רואים

או שומעים

אמרו שאני משוגע

עברתי שיט כזה או אחר

לא יודע

לא ידעתי מה

או איך

או מה קרה

בבטן של אמא שלי

(נהדרת בעיניי

הידיעה שתינוקות

מתהפכים וצפים

הרחק במחשבתם)

הלא

אני הייתי

כלוא.

זה מסביר כל כך הרבה דברים

והיום דם מבעית אותי

כי הוא פראי כמוני

ואני חי

ואני חיה

"ואהבת".
אהבתם.
בחופשיות.

אמנם זה לא
השיוויון שאני
חולם עליו
אבל זו התחלה.