מחפש צרות

עשיתי החלטה גדולה. כזו שאנשים גדולים עושים. עשיתי החלטה בוגרת, כמו שאדם בוגר ושקול עושה בשלב זה או אחר בחייו.

לכל התוהים והתועים - לא כתבתי פה המון זמן בצורה שמפרטת יותר מפיפס על התקופה שעוברת כרגע בחיי - אז אני שלמה (שם בדוי - מאוד לא סקסי. מתנצל), הומו כבר 4 שנים, בארון חלקית. רק כמה וכמה אנשים יודעים עליי, ואלה הם הקרובים אליי ביותר, כמובן.

חוץ מהמשפחה שלי.

לכן, אחרי שאני והחבר הזמני נפרדנו (בצורה ממש לא יאה, יש לציין), הגעתי להחלטה - מהיום, ועד המערכת יחסים הבאה שלי, אני מחוץ לארון.

כן, כן. הגיע הזמן לתת לעצמי תמריץ. זהו, אני לא ילד יותר. הצבא כבר לא מספק תירוץ. אני כבר אחרי טיול ולפני תואר - הגיע הזמן לקדם את החלק הזה של חיי. אז החלטתי להציב לעצמי אולטימטום, כזה שללא ספק יניב תוצאות.

ועברו מאז תשעה חודשים. תשעה חודשים ארוכים ומייסרים, שבכל זאת טסו, ואיתם מעט מאוד התקדמות. עדיין לא סיפרתי למשפחתי, ומיותר לציין כמה אני לא מרוצה מהמקום בו אני נמצא כרגע. בלשון המעטה. לא אלאה אתכם בפרטים. אבל זה מה יש, ועם זה אני מנסה לעבוד.

כמובן, שאת ההבטחה שלי לא שברתי. לא יצאתי לדייט עלוב אחד במהלך כל החודשים האלה. האם זו הדרך להשיג את התוצאה? אני לא יודע, כרגע המצב מאוד לא מבטיח. אבל ההחלטה הזאת לא הייתה שרירותית. היה מאחוריה בסיס שלי הפריע יותר מכל - כמה עוד אוכל לצאת לדייטים, להיות בן זוג של, או אפילו סתם להתנשק - בידיעה נוראה שאני צריך להסתיר את המידע הזה מכל העולם, שחלילה ידע?

אני מרגיש שאני כבר לא במקום הזה של הנער המבולבל שלא יכול להתמודד עם הידיעה של מי הוא ומה הוא. כן, אני הומו, תתמודדו או תסתלקו. אבל בכל זאת, אני משקשק בתחתונים רק מהמחשבה על לספר למשפחה. ואת זה, למרות שהשעון מתקתק וכלום לא קורה, קשה לי מאוד לנתק מעצמי.

אז אם את או אתה התמודדתם עם משהו דומה, אני יותר מאשמח שתשתפו איתי את סוד הקסם, כדי שאוכל להחזיר את חיי למסלולם.

בתודה,

ההנהלה.

כשהכל לא הולך, כשאני לבד, כשהתמריץ שלי אוזל לפני שהוא מתחיל, כשאני חוזר לדבר איתך, כשאני לא מזיז את הציפורן לשום כיוון חיובי, כשאין לי כוח להיות נחמד, כשאני לא מצליח לישון כבר שלושה ימים...

אני שואל את עצמי, כמו ששאלתי לפני שנתיים ומאז חשבתי שדברים השתנו - מה הטעם. מה יש לי, בעצם, שמחזיק אותי כאן. האם אני יכול לעשות משהו בנידון. והתשובה היא כן, אני יכול. האם אני עושה משהו בנידון? לא.  וכאן מתחילה הבעיה. אני פסל, נציב מלח, אני שונא את זה, ואת האופי המחורבן שלי. אני כבר לא ילד, לעזאזל, אז מספיק עם זה...