נתקלתי בסיפור קצר עם מוסר השכל, שאולי חלק מכם ייקחו אליהם וישכילו ממנו
:
ילד אנדיאני ניגש אל סבו וסיפר לו על כעסו הרב על חבר שעשה לו עוול...
הסב הקשיב לנכדו בקשב רב, וענה לו ברוגע: "אספר לך סיפור. גם אני לעתים חשתי שנאה עזה
כלפי אלה אשר לקחו כל כך הרבה, ואפילו לא הרגישו שום חרטה.
אך, מה בעצם השינאה עושה? היא מתישה אותנו. השינאה כלל אינה מזיקה לאויבינו.
זה כמו להחזיק רעל ביד, ולקוות שהאויב ימות."
"גם אני נלחמתי רבות עם רגשות אלה. זה כאילו שישנם שני זאבים בתוכי. זאב אחד בעל לב טוב
אינו מזיק. הוא חי בהרמוניה עם כל מי שמסביבו, ואינו נפגע כשאין כוונה לפגוע בו.
הוא נלחם רק כשצריך, וגם אז הוא עושה זאת בצורה נכונה."
"אבל...הזאב השני...אוי...הדבר הכי קטן גורם לו לאבד את עשתונותיו. הוא רב עם כל אחד,
כל הזמן, ללא סיבה. הוא אינו יכול לחשוב, מכיוון שכעסו ושנאתו חזקים כל כך.
זהו כעס חסר תוחלת, מכיוון שהוא איננו מוביל לשום מקום, ולא יכול לשנות מאומה."
"לעתים קשה לי לחיות עם שני הזאבים בתוכי. שניהם מנסים לשלוט ברוחי."
הילד הסתכל בענין רב אל תוך עיניו של סבו, ושאל:
"איזה מביניהם מנצח?"
הסבא חייך וענה: "זה שאותו אני מאכיל."
ואחרי שאני קוראת את זה, אני חושבת לי, שהלוואי וידעתי איך להאכיל רק את הזאב עם הלב הטוב.. הזאב השני לצערי שבע יותר בדרך כלל אצלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again