Don’t feel no pain just smile back

לפני שנה בערך, כשניתקנו קשר במכוון, שתי חברות הכי טובות עם קשר לא מוסבר, לא חושבת שמישהו ציפה שזה ייגמר פתאום.

אבל זה נגמר, וזה דבר טוב, ככה אני חושבת לפחות רוב הזמן.

לפני שנה בערך, הייתי בטוחה שזאת ההחלטה הכי טובה בעולם, שעכשיו שתינו לא נהיה כלואות בקשר הזה וכל אחת מאיתנו תתעצם ותמצא את עצמה.

ועכשיו, בהסתכלות אחורה, אני רק התחלתי לאבד את עצמי שם, מאז הכל השתנה, התרחקתי לא רק ממך, אלא מעוד הרבה מאוד אנשים ועכשיו אני עם קבוצה מאוד מצומצמת של אנשים סביבי. ואת, את מצאת לך את החבורה שלך, ויש לכם "זולה", ואת עדין עם החבר ההוא כבר שנתיים עוד מעט.

כשישבנו היום עם המדריכה לשעבר שביקשה שנאפיין את השנה הזאת, השנה האחרונה בתיכון, אני אפיינתי את השנה שלי כ"שינוי". אמרתי שמבחינתי הרבה מאוד השתנה, אפילו שלא שיניתי מיקום, הכל השתנה. 

ואת, את אמרת שמבחינתך זאת הייתה שנה של "סיכום", שעשית את כל הדברים שרצית להספיק לעשות לפני שתסיימי תיכון. הקשבתי לך והבנתי שהניתוק הזה כנראה באמת עשה לך רק טוב בסופו של דבר. ואולי לי, הוא לא עשה טוב כמו שקיוויתי שהוא יעשה..

הרבה פעמים בתקופה האחרונה עוברת לי השאלה בראש "איפה הצדק?". אני לא יכולה לומר שאת בן אדם רע, כי כשבאמת אכפת לך ממישהו אני חושבת שאת סך הכל יודעת להראות את זה. אבל תמיד ידעת מה החולשות שלי, והרבה מאוד פעמים ניצלת אותן, פגעת בי. הרשית לעצמך להתנהג איתי כאילו אני זבל אנושי, כאילו אני לא שווה כלום, כאילו אני הבנאדם הכי חרא שפגשת. 

אבל אני לא.

את היחידה שחשבת ככה, לפעמים אפילו האמנתי לך ודיברתי על זה עם חברות אחרות שלא הבינו למה לעזאזל היא חושבת ככה, כי אני בנאדם אוהב ודואג שאכפת לו. הבנתי שאת גורמת לי להגיע למקומות חשוכים, שגם כשאני ממש מנסה ומשתדלת בשבילך, אין שום הערכה. זה אף פעם לא מספיק. 

בפעם הראשונה בחיים שלי פעלתי בשביל לשפר את החיים שלי, לא נשארתי פסיבית וחיכיתי לשינוי שיתחולל מעצמו. בפעם הראשונה, ניתקתי קשר מבחירה, סיימתי משהו שעשה לי רע מאוד.

אחרי שכתבתי את הפסקה הזאת וחשבתי בראש על כל הדברים שאמרתי, אני חושבת שאני יכולה להרשות לעצמי בסוף כן לקרוא לך בן אדם רע. דיברת אליי כל כך הרבה פעמים כמו לילדה מפגרת, אוטיסטית, שלא מבינה מה שאומרים לה. האמנתי לך תמיד כשקראת לי בשמות, קיללת אותי, סיפרת לי מי אני וכמה אני חרא. גרמת לי לפעמים אפילו לנטיות אובדניות.

מה שכן, תמיד דאגת לתת לי תחושה לצד כל הדברים הכנים שאמרת שאת חושבת שאני כבנאדם, שאת מקבלת אותי ככה. שאת אוהבת אותי עם כל הפגמים ושיש הרבה, ושאת היחידה שתקבל אותי ככה. שאני בנאדם קשה שאי אפשר איתו, אבל את יכולה. רצית אותי לעצמך. הרחקת אותי מכולם. הפכת אותי לשלך, "לקחת עליי בעלות". בגלל זה כשניתקנו קשר, הייתי אבודה. הרי לך תמיד היה קל לשים מסכות ולהיות אדם אחר, אפילו אמרת לי את זה פעם, שלא עם כולם את באמת עצמך. והאמת, שאין לי מושג אם את עצמך עם החבורה החדשה שלך.

אז שוב עוברת לי מחשבה בראש - "איפה הצדק?" למה לאדם כמוך, יש כל כך הרבה חברים עכשיו? חבר שנתיים? הורים שנותנים לך מה שאת רוצה? זולה? למה ישלך הכל ולי נהיה כל כך קצת? בחיים לא עשיתי רע לבנאדם במכוון כמו שאני יודעת שאת עשית לי הרבה. 

צדיק וטוב לו, רשע ורע לו? כנראה שלא

מרגישה כל כך בודדה פתאום, מרגישה שוב כאילו אני לא מספיק, כאילו אני לא בסדר.. פגומה. זאת המילה.

פשוט פגומה.