Don’t feel no pain just smile back

המצב המתוח, לילות חסרות שינה (רק שלי, כולם בבית מצליחים לישון מעולה), והדאגה למשפחה גרמה לכך שמצאנו את עצמנו נוסעים לאחותי לקיבוץ שלה לסופ"ש. כל המשפחה, בעלה של אחותי השנייה והתינוקת, כולם ביחד מתפרשים על 3 דירות חדר בקיבוץ.

מצד אחד, היה טיפה מפחיד לנסוע לפה, או לבחור לנסוע לפה, כי אמנם אין פה אזעקות בכלל (בינתיים. אני לא רוצה לפתוח פה ) אבל זה בגלל שהקיבוץ מוקף ביישובים ערבים והחמאס כנראה לא מפגר עד כדי כך (עם דגש על העד כדי כך כי החמאס מפגר. אידיוט.) ומסתכן בלפגוע באנשים שלו שנמצאים פה, או שהוא סתם לא רוצה לבזבז עליהם רקטה יקרה.

בכל מקרה, הפחד פה הוא מהתפרעויות ומהפגנות רציניות שיגיעו עד לקיבוץ, אבל אין פה תחושה חזקה של פחד באוויר כי יש כאן המון קרביים לשעבר חמושים, ניידת של משמר הגבול, ושמירה חזקה על הקיבוץ. אני אחיה, כנראה 

השקט פה הזוי. כבר התרגלתי לאזעקות, לירידה למקלטים ואפילו לקולות של היירוטים והדלת שרועדת בכל יירוט.

ופה? כולם פה כל כך שלווים, המקום פסטורלי ויפה כל כך, כמו מעין גן עדן. מן הון להון מצאתי את עצמי נשארת פה גם היום, וההורים חזרו אתמול הבייתה

כולם פה נחמדים מדי! שכנות שלה הזמינו אותי לשבת איתן אתמול והביאו לי ג'חנונים! (גן עדן, כבר אמרתי?)

הבריכה פה ענקית, ושוב, יש פה שקט. לשנייה אפשר לשכוח שאנחנו בעיצומה של מלחמה

אבל יש לה פה שכן אחד שנחמד מדי.. כשאני אומרת מדי, אני מתכוונת שכל פעם שהוא ראה אותי פה הוא אמר לי שאני יפייפיה, או הכניס את זה איכשהו בבדיחה כלשהי. ולא, הוא לא בגיל שלי, הוא בסביבות 30-40. אז אתמול כשאחותי כבר הלכה לישון וישבתי בחוץ, הוא עבר שם במקרה וניהלנו סמול טוק קצר, שהוביל לבדיחת קרש שיתושים עוקצים אותי כי הם נמשכים לבנות יפייפיות. כדאי אולי לציין שהייתי עם בוקסר וקוקו-עגבנייה, עם שקיות מתחת לעיניים - איפה בדיוק היופי?..

הוא שאל והבין שההורים שלי לא פה ואחותי ישנה., עלה חזרה לדירה שלו כדי לקחת את הכלב לטיול, כי מסתבר שהוא היה תקוע בבית כל היום, וכשהוא חזר הוא הביא לי את הכרטיס ביקור שלו - לעיסוי שוודי כל הגוף, "שאני אביא לחברות".

אני טועה ממש, או שזה היה סתם תירוץ כדי שיהיה לי את המס' טלפון שלו?

הלכתי לחפש את הג'חנונים שנשארו מאתמול.

"Take a break from this world.."