לפעמים, אני חושבת על זה שבד"כ אני לא כל כך עומדת על שלי, לא דורשת מה שמגיע לי, מקבלת את זה שרע לי, מקבלת את היחס הלא הוגן הזה, מקבלת ומפנימה שאני מעין שק חבטות. לפעמים.
ולפעמים במקום לקבל את זה, אני נלחמת. אני עומדת על שלי. אני לא מוותרת כשאני יודעת שלא מתנהגים איתי בצורה אנושית, שלא מגיע לי שיקראו לי בשמות כאלה. אני נלחמת. אני לא מוכנה להסכים בשום רגע שאני לא צודקת הפעם, אני תופסת ביטחון ומחליטה שהגיע הזמן שאני אגיד מה אני מרגישה כשמתנהגים אליי ככה, שהגיע הזמן לא להיות שק חבטות
ותמיד בראש שלי, היה נדמה לי שברגעים כאלה, שאני סוף סוף אתמלא בכוח - אני ארגיש טוב. אני אדע שאני צודקת ואלחם על זה וארגיש טוב.
אבל כשזה עמד במבחן המציאות, זה נכשל.
וזה מוזר, כי אני יודעת שאני צודקת, אני יודעת שהבנאדם מולי יוצא עליי ומחליט בשבילי מי אני, אומר לי מי אני, וטועה לגביי.
סוף סוף, אחרי הרבה מאוד שנים, אני מוכנה להילחם. אזרתי הרבה כוח נפשי כדי לצאת מול האנשים הללו.
אם הם היו פוגשים אותי לפני שנה, כנראה הייתי מגיבה להם בסופו של דבר ב"סליחה, אשמתי" רק כדי למנוע ריבים שאני כל כך שונאת
ריבים, קשה לי איתם.
אז למה בעצם בסופו של דבר אני זוכה לחסימה? למה אני נוטה להאמין לכל דבר שאנשים אומרים עליי? אפילו כשאני יודעת שהם לא צודקים
זה מצב כזה, שגם אם בן אדם יבוא מולי ברחוב ויגיד לי שאני שרמוטה, או טיפשה, אני אאמין
כי אני ארגיש שהוא יודע כנראה יותר טוב ממני
אם חבר או חברה, גם לא בהכרח קרובים, יחליטו שאני בנאדם מסויים, אני אאמין. אשתדל שלא, אבל אאמין. כי הם דיברו איתי, גם אם רק שיחה אחת, ונחשפו לאדם שאני, אז הם כנראה יודעים
אולי אני זאת שלא יודעת.
לפעמים, כשאומרים לי מי אני, איזה מין בנאדם נוראי אני, אני אאמין וארצה לסיים את זה, לא לקום מחר.......
כי הם יודעים, והם החליטו שאני בנאדם כזה, ובן אדם כזה- כמוני- הוא כנראה בזבוז של חמצן.
לפעמים אני לא רואה את התועלת שלי לעולם הזה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again