ומעכו לי אותה מול הפרצוף, הפילו אותה על הרצפה ודרכו עליה עד שלא נשאר זכר לכך שהיא הייתה שייכת לי, רק הרבה דם סביב שכנראה ישאיר כתם לתמיד, וכשאני אעבור לידו בעתיד, אני לא אוכל שלא להיזכר בחתיכה הזאת שנקרעה לי מהלב.
אדם חכם אחד אמר לי פעם ששברון לב נהיה קל יותר מפעם לפעם. שהפעם הראשונה הרסנית, משתקת, נוראית - ובפעמים הבאות, בהדרגה, כבר יודעים איך להתמודד, והכאב עצמו מלכתחילה קטן יותר.
האדם הזה, שאת שמו אני לא זוכרת כי אני סנילית מדי בשביל זה, טעה. הייתי בטוחה שזאת עובדה מבוססת, שעברתי את הנורא מכל ושאני לא הולכת לחזור על התקופה ההיא בגלל שברון לב מגבר אחר.
אז אחרי חודשיים שלמים שאני מנסה שנשב, להתודות על מה שאני מרגישה לפחות כדי להוריד את זה מהלב, הבנתי שאני אופטימית לגבי זה שתמצא בשבילי זמן, כל הזמן הייתה סיבה אחרת - אם זה משפחה, חברים, דיכאון (לא היה לך חשק לכלום, גם לא אליי..), ונשבר לי, עם כל הכאב והניסיון למנוע שזה ייאמר בווצאפ, ולא פנים מול פנים, לא הייתה לי ברירה
וידעתי כבר את התשובה מראש. אתה לא רואה את עצמך בקשר כרגע, וזה לא שאתה לא נמשך אליי, כי אתה כן. שאתה בתקופה לא טובה כרגע ואתה לא רוצה שאני אתרחק, ושכיף לך איתי ומצחיק איתי, ושכלום לא השתנה, שאתה ממש מעריך אותי על זה שיש לי בכלל את האומץ לומר לך את זה, שאתה בחיים לא היית מסוגל.
"כלום לא השתנה". איך אתה יכול לומר את זה? מבחורה שבתהליך לבנות את עצמה, לאהוב את עצמה, להאמין בעצמה ובאהבה שוב, מבחורה שמנסה לפרוח ולמצוא את עצמה, הפכתי שוב להיות הבחורה הפתטית הזאת שאין לה כוח לצאת מהבית, ששוכבת במיטה ובוהה בקיר, בוכה.
והקשר שלנו? בחיים לא יחזור להיות ידידות, וכנראה שקשר רומנטי גם לא ייקרה בינינו כי אני לא מתכוונת לשבת ולהכאיב לעצמי עוד יותר ולקוות לאיזה נס.
כי ניסים לא קורים.. ומשום מה זה תמיד נדמה שסיפור כמו "האביר על הסוס הלבן" או גרסא דומה באמת בגדר אגדה אצלי, ולא נועד לקרות לי.
מי שמכיר אותי יודע שכבר שנתיים שאני ממש מתקשה לתת לאנשים להיכנס לי ללב. לפתוח את הלב שלי בפניהם ולתת לעצמי לפתח רגשות כאלה כלפיהם.. וזה די לא מובן מאליו שדווקא אתה, שרחוק ממה שמושך אותי בד"כ, תגרום לי לנסות שוב ולפתוח את הלב
אני לא בטוחה שזאת הייתה טעות במחשבה לאחור, אבל, באמת שכל כך קשה להמשיך להאמין שאני אצליח להיכנס שוב לקשר כשזה כל הזמן מתחרבן לי בפרצוף.
ומה שכואב זה, שהפעם אני מודעת, לא כמו פעם שעברה שנשבר לי הלב, לזה שההפסד פה הוא לא רק שלי. והוא אפילו בעיקר שלך. אני מאמינה שיכולנו לשרוד לפחות כמה חודשים ולשמח אחד את השני בתקופה הלא טובה הזאת ששנינו עוברים..
אבל במקום זה אני יושבת פה עכשיו, כותבת פוסט ממורמר, כשבכרטיסייה אחרת מתנגנים שירים על שברון לב ובוכה. איפה הטישו כשצריך אותו?!
זאת הייתה הפעם הראשונה שלגמרי הסרתי כל אגו בקשר.
ועכשיו אני מרגישה כזאת פתטית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again