24/7. 24/7 אני בתוך זה. אני מתעוררת, ועוד לפני שאני מספיקה לחלץ רגליים ולצלוע מרוב עייפות לשירותים, או לצחצח שיניים ולשטוף פנים - אני פותחת ynet
אני קוראת את כל המבזקים, מבררת אם בטעות שוב לא התעוררתי מאזעקה. מבררת אם נהרגו עוד חיילי צה"ל, משקשקת מהמחשבה שאולי השם שלך יופיע שם. אחרי שעברתי על כל הכתבות, ראיתי כמה סרטונים מהלוויות ובכיתי כמו ילדה בת 3, אני סוף סוף קמה ומקיימת את כל ארגוני הבוקר.
ככה נראה בוקר שגרתי אצלי מאז שהתחיל המבצע הזה. כולם כבר אומרים לי "עזבי את זה" "תפסיקי" "את מגזימה, כמה את יכולה להיות בתוך זה" "שימי את הפלאפון בצד ותפסיקי לקרוא". אבל אני מרגישה שזה חזק ממני. שאני לא אהיה מסוגלת לסלוח לעצמי אם יקרה לך משהו, ואני לא אדע על זה, שאני לא אקרא על זה ברגע שזה מופץ. המלחמה הזאת לא עושה לי טוב נפשית, ואני לא צריכה פסיכולוג כדי להבין את זה.
בנימה קצת יותר אופטימית, מאז הדחייה הכואבת של ההוא, נדמה שכבר כמה אחרים מעוניינים
אם יש משהו שאני יכולה לשמוח עליו זה שנדמה שתמיד יש מישהו שמעוניין, הבעיה היא שקשה לי להיפתח ולפתח רגשות חזרה אז חבל שעד שזה קרה סוף סוף,נפלתי על האחד שיש לו מין פחד לא מוסבר מקשר
מקווה שהמזל יהיה לצידי, ושדברים טובים הולכים לקרות לי.. אני צריכה שינוי, ריענון, משב אופטימיות.. משהו
העיקר לצאת מהמצב הנוכחי הרדוד והמדוכא הזה
כן........ זה לא יצא לי בסוף בנימה אופטימית במיוחד.
רק שתסתיים המלחמה הזאת והם יחזרו כבר.. לא יכולה לשמוע על עוד חלל, עוד אחד שגדול ממני כולה בשנתיים ועל עוד משפחה מרוסקת.
כבר לא אכפת לי מהחופש האחרון שלי.. רק שיהיה פה במדינה קצת שקט לשם שינוי לתקופה ממושכת.. מה זה חופש גדול ליד זה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again