עד השנה, כל יום הולדת היה לנו מן מנהג במשפחה שיש "שבוע יום הולדת", שבוע שבו שמתי לב שההורים שלי משתדלים ממש לא לריב, יש קצת שקט בבית, שקט הזוי ולא רגיל, שקט טוב.
בנוסף, הם היו מחזיקים בפנים ולא רבים איתי, ובעצם, בכך גרמו לשבוע הזה להיות חלומי.
ודווקא השנה, כשזה גיל מאוד מיוחד, גיל 18, ואני ניצבת עכשיו יומיים לפני היום הולדת עצמה כבר, השבוע הזה היה נוראי. ההורים שלי לא רק לא מדברים ביניהם בגלל הגור (שזה יותר נוראי מלריב לדעתי..) הם גם מוציאים את זה במקום אחד על השני - עליי. את כל התסכול, את כל העצבים.
הבוקר, קמתי לתוך צעקות של אמא שלי עליי, ואחרי זה צעקות של אבא שלי באוטו כשלקחתי אותו לפיזיותרפיה. צעקות. נדמה לפעמים כאילו רק את זה הם יודעים לעשות איתי.
פעם הייתי כל כך רגישה, כל ריב כזה, גם אם הוא ביניהם ואני לצערי פשוט הייתי בבית ושמעתי, היה גורם לי לבכות, להיכנס לפרנויות שהם הולכים להתגרש ושאין דבר כזה אהבה אמיתית..
והיום? היום אני חושבת שבניתי חומות אפילו לא מתוך רצון, כי התת מודע הבנתי שאני חייבת. שאני לא יכולה להמשיך לספוג.
היום כשאמא שלי בוכה מולי אני מורידה את הראש, מסתכלת על הרצפה, ומכבה את הלב. נותנת רק למוח "להקשיב".
לפעמים אני חושבת לעצמי אם זה דבר טוב שקרה לי, היכולת להפריד בין המוח ללב, ולא לספוג, כי באותה מידה זה גם מקשה עליי להרגיש בלי קשר.
בכיתי לאבא הבוקר באוטו. קמתי לצעקות של אמא, הבוקר המשיך בצעקות שלו באוטו, ולא יכולתי יותר, אז פשוט בכיתי. הצלחתי גם לצאת כל כך טיפשה ולספר לו על הדרך שאני שותה לפעמים, דבר שהצלחתי להסתיר ממנו מאז שהתחלתי לשתות, אבל כשפלטתי שאני הולכת לשבת עם כמה חברות בבר בשישי הבנתי שאין דרך חזרה ואני צריכה להיות כנה איתו. כמובן שהוא קצת נלחץ, וכמובן שלא סיפרתי לו שהשתכרתי ממש כמה פעמים, אלא אולי פעם אחת פעמיים, אבל ידעתי שהוא מפחד עליי בגלל דברים שקרו לאחיות שלי כשהן שתו.
אבל ההבדל הוא שהן היו באמת צעירות נפשית, אני לצערי התבגרתי כבר בגיל 12 בגלל המוות בתוך המשפחה, ואני יודעת לשמור על עצמי. נמאס לי לפעמים שהם רואים בי ילדה קטנה, גם כשדפקתי את הראש, תמיד ידעתי לשתות ברמה כזאת שאני לא אגיע למצב של הקאה, למדתי מה הקיבולת שלי, וחוץ מזה, אני לא שותה כל יום או כל סופש.
קשה לי שהבית שלי הפך להיות ממקום מפלט, למקום שאני רק מחפשת לברוח ממנו.
מתי זה קרה?
אני זוכרת איך כשהייתי בבית ספר ועברו עליי פה ושם ימים רעים, רק חיכיתי להגיע הבייתה, זה היה המקום הבטוח שלי, המרגיע...
אני לא מבינה איך את, חברה שלי מכיתה א', הצלחת לשכוח מהיום הולדת שלי. איך יכולת. אני חושבת שזה מה שבאמת הרס לי את כל השבוע הזה.
אני זוכרת איך דיברנו על החברה ההיא, שכל היום 24/7 עם חבר שלה, לא מצאה לנו זמן, ואם כן, הביאה אותו. אני זוכרת שהסכמת איתי שזה מעצבן.
אז עכשיו כשלך יש חבר ואת חוזרת מהטירונות, איך את יכולה לא לפעול כדי שניפגש כולנו? אני מבינה את האהבה הגדולה, את הרצון להיות איתו אחרי שבוע. אבל זוגיות לא נשארת לנצח בד"כ, חברים כן יכולים. אכפת לך רק מהצבא וממנו. אני כבר מתקשה להאמין למילים שיוצאות לך מהפה כשיש לך מזבר געגועים ואהבה כלפיי או כלפינו החברות. אשכרה הייתי צריכה להזכיר לך...
החלטתי לתת לך צ'אנס ואני מקווה שבחרתי נכון. מערכת יחסים שוב אחרי שנתיים שכמעט כל חודש אמרתי "לא" למישהו, כל פעם מסיבה אחרת.
חברים שלי אתמול אמרו לי שאני טיפשה שעשיתי את זה שבוע לפני שאני טסה לחו"ל, לפסטיבל, שאני אפספס מלא הזדמנויות
ואני נותרתי מבולבלת
אני לא רגילה
למחויבות הזאת
ממש לא רגילה
אני לא יודעת למה, אבל היא ספציפית מכולם שם נכנסה לי ללב וריגשה אותי ממש. היא לא שרה עם התחנחנות כמו שאמא שלי אומרת, היא לא שרה ורצתה שזה יישמע יפה. היא שרה מהלב. לא מבינה איך לה הסתובב רק שלומי ולאנשים שלא מגיעים לה לקרסוליים הסתובבו כולם. קרסוליים חח מילה מצחיקה כשחושבים על זה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again