אז בסופו של דבר הייתה לי יומולדת לא רעה בכלל. לשנייה אפילו הייתי מאושרת.
כמובן, כל כך צפוי, שאמא לא תצליח לשלוט בעצמה ותתעצבן, תתחיל לצעוק, לקלל
רק יום אחד בשנה שקיוויתי כל כך שיהיה פה שקט בבית, קצת רוגע, קצת אהבה, זכר למה שהיה פה פעם
אבל נזכרתי אתמול כמה הכל השתנה
אני לא רוצה להיות פה
זה הגיע לרמה שמכל המשאלות בעולם שיכולתי לבקש ביום ההולדת שלי כשכיביתי את הנרות, ביקשתי שהסצנות שלך ייפסקו.
משאלה שידעתי מראש שלא יכולה להתגשם
אבל בכל זאת החלטתי לנסות
נמאס לי ממך, שאתה משחק בי ככה. רומז שאתה רוצה לחזור לקשר, לשבת. וכשאני מבינה שאני כן מתגעגעת ושהיו לנו צחוקים שיהיה נחמד לחוות שוב, עונה, ונראה שהכל בסדר - אתה שוב נעלם. שוב לא מגיב. שוב לא מתחיל שיחות. שוב מאבד עניין.
אז כן, יש כבר מישהו אחר, אבל סעמק, אני שונאת להרגיש לא מעניינת, אחת כזאת שתוך שנייה מאבדים בה עניין, ולצערי הרגשתי ככה הרבה הרבה יותר מדי פעמים
אני לא מאמינה ששוב נפלתי לבולשיט שלך.
זה די מצחיק שהתייבשו לי כל הדמעות לא? בכיתי יותר מדי ב18 שנה האלו שיש לי צורך כל כך עז לבכות הכל עכשיו ולהתפרק, ואני לא מצליחה, הכל תקוע לי חנוק בגרון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again