רגעים קטנים של עצבים מטורפים שאני מתחרטת שעוד לא תלינו את השק אגרוף.
בסופו של דבר אחרי לילה שבאמת ישנתי בו רק שעה מרוב כאבים ולחץ (לגבי משהו אחר), הסתבר שיש לי נקע.. חודש עכשיו לפחות של החלמה, שזה רע, כי עוד שבוע אני עוברת לשדרות וקצת מפחיד אותי שאני טיפה מוגבלת פיזית עכשיו..
בינתיים אני צולעת בבית, ואפילו הספקתי לחוות אזעקה ב6 וחצי בבוקר עם הנקע שמצאתי את עצמי קופצת על רגל אחת במדרגות במהירות שיא כדי להגיע למקלט.. נמאס לי כבר מהשגרה הזאת, כל כך הרבה דם נשפך וחוסר אונים 
כן, לא השבוע שלי ממש.. מקווה שההתחלה החדשה המכינה תפתח תקופה טובה יותר ורגועה יותר (פחח בטח)
איזה מיגרנה סעמק.
ראיתי איזה משפט באחת הכתבות שצבט לי את הלב ברמה שאני אשכרה חושבת לקעקע אותו עליי בספונטניות..:
"איננו חיים כדי להילחם, אנו נלחמים כדי לחיות". זה נוגע בי בהקשר גם של מלחמות פנימיות שאני עוברת עם עצמי יום יום לגבי דברים. לא יודעת, אני לא ממהרת לקעקע עליי דברים, אבל זה חזק, ואני באמת שוקלת את זה. מה אתם חושבים?
עריכה (19:36)
וואו. כרגיל אני יושבת וחושבת מתי הבית שלי הפך להיות כזה. צעקות, ריבים, לא מסתדרים אחד עם השני. לשנייה טוב לי לחשוב שעוד שבוע אני בקושי אהיה פה.. ומצד שני, קצת עצוב לי לעזוב ולהשאיר את המצב ככה. השאלה אם זה בכלל בר תיקון
אם זה לא קצת אבוד
אני מרגישה שאני בת כל כך גרועה. לפעמים אני באמת לא מבינה איך ההורים שלי מסוגלים לאהוב אותי כשאני כל כך חסרת הערכה ואדישה.
מחשבות קטנות על מוות בעיקר עכשיו כשאני מתקרבת משמעותית לעזה, לא נראות כל כך נוראיות. יהיה פה שקט. אולי זה יהיה שקט טוב. אולי כדאי שזה ייקרה, אולי זה צריך לקרות. אולי אני אמורה למות שם?
...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Feel again